נועם זוכר היטב את היום ההוא בתלמוד תורה שבו התחיל ללמוד גמרא. פרק הכונס ממסכת בבא קמא. "הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור, לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב". הוא ממש זוכר את המנגינה של הרב'ה המדקלם בקול, הוא ממש זוכר את מגע האצבע שלו על הניילון שעטף את דפי הגמרא בחוברת הפרק התכולה, איך עקב מילה אחרי מילה ולא שאל את עצמו מה לילד בן עשר ולמקרה רחוק כזה של צאן ודיר וליסטים ורוחות שאינן מצויות. הוא פשוט ישב וגמע את מילות הגמרא וידע בתוככי ליבו שברגעים אלה ממש הוא מצטרף לאירוע עצום ומרגש והיסטורי. הוא נכנס לחבורת הלומדים המיתולוגית של עם ישראל והפעולה הזו של הלימוד היא מצד אחד נשגבת מבינתו ומצד שני גם מאוד ברורה: התורה היא הדבר שמקיים את החיים. התורה היא הסיבה לחיים. התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
נועם זוכר היטב את היום הראשון בישיבה קטנה, איך טיפס במדרגות העולות לבית המדרש עם מסכת גיטין בחיקו, איך הלב שלו הלם במהירות, ובמדרגות חלפו על פניו המון בחורים נמרצים, ממושקפים וחייכנים, איך התיישב על אחד מספסלי בית המדרש ליד דניאל ואיך שניהם, אפילו שלא הכירו, פתחו את הגמרות החדשות שלהם והתחילו ללמוד בחברותא "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם. רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד".
ונועם ודניאל לא שאלו את עצמם מה להם ולגיטין ומה להם ולמדינת הים, ומה להם ולכפר לודים. הם פשוט למדו מתוך הכרה יותר בוגרת שזהו, עכשיו זה מוחלט, עכשיו הם ממש־ממש חלק מספינת הדגל של עולם התורה, עכשיו הם בחורי ישיבה על מלא. ונועם היה מסכם בדפדפת שורה את דברי המפרשים שהרב ביכלר היה מציג בשיעור והיה משכתב את המהלכים הסבוכים בסוגיות והיה מתייק כל דף בעדינות בין ברזלי הקלסר שהלך והתפקע.
נועם זוכר היטב את ימי האהבה בישיבה גדולה. את התחושה ההיא הבלתי מוסברת שמרגישים ממש בגוף כשלפתע מתבהרת איזו סוגיה או שלפתע מתיישב איזה תירוץ לקושיה סבוכה. הוא זוכר היטב את הריחוף הזה שמרגיש בחור ישיבה ששקוע בלימוד. וזה רק נשמע סותר ריחוף ושקיעה, אבל זה ממש זה – ומי שלא הרגיש לעולם לא יבין. נועם זוכר היטב את הטעם, הטעם בלימוד, הטעם הזה המתוק, הממכר, המוחשי. הוא זוכר היטב את השאיפות, להקיף סוגיה בעיון, לסיים מסכת, לצלוח נשים־נזיקין, להיות בקיא בש"ס, להגות יומם ולילה, לא למוש מהסטנדר, לא לנטוש אף פעם את אוהלה של תורה.
נועם כבר לא ממש זוכר איפה התחילה הדעיכה, ואולי עדיף שככה. תמיד עדיף לזכור את הדברים הטובים כדי שיהיה למה להתגעגע. אבל מה אפשר לעשות? החיים יש להם כוח כבידה, ריחיים על הצוואר – מתישהו הקיום תובע את שלו. והוא צריך להביא קורנפלקס הביתה ולקחת את נעמי הקטנה לרופאת שיניים ולהחליף ברקסים אחוריים בטויוטה ולבקר את סבא אלי וסבתא ברכה ולשים לב לרחלי אשתו שהיא לא טובעת בשגרה של העבודה, ילדים, עבודה, ילדים, ואולי לקנות לה איזה זוג עגילים שישמח לה את הלב. והתורה עדיין שם, אבל כבר לא כמו פעם. ובלילות בלי שאף אחד רואה, נועם שולף כרך אקראי מש"ס החתנים שלו שהולך ומעלה אבק, פותח אותו באמצע, מסניף את הריח ובוהה באותיות הקטנות ולפעמים אפילו מספיג בהן איזו דמעה של געגוע ומבטיח להן לשוב. הוא לא יודע מתי, הוא לא יודע אם בכלל ובכל זאת מבטיח.
נועם זוכר היטב את ערב שבועות בישיבה. את שלושת ימי הגבלה. איך גם הבחורים הרחוקים ביותר עשו מאמץ בימים האלה עד לנקודת השיא בליל שבועות אחרי הסעודה. אז, כמו טיל שממריא אל שמי הלילה, היה בית המדרש בוער באהבת תורה שאין כדוגמתה והופך למקום היפה והאמיתי ביותר עלי אדמות. חג מתן תורה, חגם של לומדי התורה.
עברו השנים ונועם נזכר ומחייך בערגה בינו לבין עצמו. הילדים כבר מכוסים במיטותיהם, רחלי קוראת ספר על הספה והוא לוקח כרך גמרא מש"ס החתנים שלו, ומכין לעצמו קפה ויוצא אל היכל בית הכנסת הגדול לערב הלימוד של מיזם "כולה שלי". כבר שנה שלישית הוא הולך לשם ונבלע לערב אחד בין המון לומדים עם פרופיל זהה לשלו. ושם, לרגע הוא מרגיש שיש דווקא משהו בגעגוע שמשאיר אותך חי, והוא מסתכל סביבו ורואה את הדבר המדהים ביותר שראה מעודו: היכל מלא מפה לפה באנשים מתגעגעים.
