יש רגעים שבהם המאבק לשיפור תנאי החיים בישראל בניגוד לאינטרסים של קבוצות לחץ, נראה כמעט חסר סיכוי. לכל כיוון שאליו מסתכלים רואים קבוצה מאורגנת ומעורבת שמצליחה לטרפד כל צעד חיובי, קטן כגדול, כשמולן ניצב הציבור הרחב שבאופן טבעי מעורב פחות, יודע פחות וקל להטעות אותו, ולכן האינטרסים שלו מפסידים פעם אחר פעם. אבל מול המבט המייאש הזה, צריכה לעמוד תזכורת מנחמת שלמאבקים האלה יש דינמיקה דומה לשוק הדייטים או לחיפוש טרמפ: מספיקה לנו הצלחה אחת, וזהו.
ברגע שרמת החיים עולה והמחירים יורדים קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור. לציבור מספיק להכריע פעם אחת את קבוצת הלחץ כדי לשנות את המציאות. לעומת זאת, קבוצות הלחץ צריכות "לעבוד בזה" נון סטופ – לשכור לוביסטים, להתראיין, לפרסם נתונים מוטעים, להכריז על שביתות, ולשמר כל הזמן את התודעה הכוזבת שכל שינוי של המצב יוביל אותנו לעברי פי פחת.
התזכורת החשובה הזאת הגיעה השבוע מכיוונו של האננס, סמל הטרלול והמחיר שאנחנו משלמים על השיטה הפרוטקציונרית שעדיין נהוגה בחקלאות הישראלית. ובכן, מחירו של הפרי הטרופי נחתך בחצי בשנה האחרונה, כך על פי כתבה בגלובס המבוססת על נתוני חברת מחקרי השוק סטורנקסט. בסוף 2021 מחירו הממוצע של אננס בישראל עמד על יותר מ־37 ש"ח, עכשיו הוא עומד על 18 שקלים וחצי. צאו לסופר, תמצאו שם אננסים גם במחירים של 15 שקלים ומטה.
ולא רק זה. מתברר שכשהאננס זול יותר, הצרכנים קונים אותו יותר. מי היה מאמין? הייבוא עלה ב־60% והמכירות עלו ב־70%, כך שאפילו המגדלים הישראלים עדיין מוצאים את מקומם בשוק, ולא קרסו מול הייבוא הזול מחו"ל. כן, תחרות עובדת, חוקי הכלכלה מתקיימים, ואזהרות ארגוני החקלאים התבררו שוב כזריעת בהלה אינטרסנטית ותו לא.
איך זה קרה? לפני שנה נפתח שוק האננס לתחרות. הרפורמה בחקלאות של הממשלה הקודמת, בהובלת עודד פורר ואביגדור ליברמן, הפחיתה את המכס על הפרי לאפס, וחשוב מכך הביאה להסכם שאפשר ייבוא מקוסטה־ריקה – המובילה העולמית בייצוא אננס. עד אז, תקנות הגנת הצומח שלנו התירו לייבא אננס אך ורק מהרפובליקה הדומיניקנית ומקניה. פורר בסך הכול האריך רשימה של מדינות משתיים לשלוש, והתוצאה: המחיר נחתך בחצי והצריכה כמעט הוכפלה.
מתברר שכשהאננס זול יותר, הצרכנים קונים אותו יותר. אזהרות ארגוני החקלאים התבררו שוב כזריעת בהלה אינטרסנטית ותו לא
מהפכה? לא ממש, רק צמצום פערים קטן. כידוע, במדינות מתוקנות אננס עולה 7־8 שקלים ליחידה, ואין סיבה שהציבור הישראלי לא יתרגל גם הוא להחשיב את הפרי הזה כדבר שבשגרה ולא כסמל יוקרתי. ובכלל, שימו לב כמה שברירי ההישג של פורר. למעט אננס, שום ועוד דוגמאות ביזאריות, מחירם של רוב הפירות והירקות שהיו כלולים ברפורמה לא השתנה, בגלל המגבלות של תקנות הגנת הצומח. השוק לא הפך לחופשי, ומספיק שמגדלי האננס הישראלים ישכנעו שר עתידי להוציא את קוסטה־ריקה מהרשימה או להגביל מחדש ייבוא אננס בתואנה שהוא מכיל מזיקים, כדי להחזיר את המצב לקדמותו.
אבל זה בדיוק העניין. אחרי שהציבור טעם, תרתי משמע, מאננס במחיר יחסית שפוי, קשה לדמיין פוליטיקאי שיסכים להיות חתום על מהלך שיחזיר את מחירו ל־30־40 ש"ח ליחידה, ולהפוך אותו שוב לפרי לבעלי אמצעים בלבד. הציבור ניצח את קבוצת הלחץ ניצחון יחיד, בנקודות ובציפורניים, אבל סביר להניח שזה יספיק כדי לשמר את מגמת השיפור, הצנועה למדי, בחיינו.
אננס הוא לא פרי מאוד חשוב ואיננו חלק בלתי נפרד מהמטבח הישראלי, אבל הוא סמל. עד כדי כך שככתב צרכנות מתחיל, לפני כעשור, כוניתי בפי חבריי "כתבנו לענייני אננס". השבוע מצאתי בתיבת המייל שלי עדות לכך שמתישהו ב־2015 צלצל "הטלפון האדום" בחדר החדשות של גלי צה"ל, ועל הקו היה יהודי נרגש שהתקשר לדווח על כך שמצא אננס ב־20 שקלים. אני לא זוכר לאן השיחה התפתחה ואם חגגנו את המאורע בשידור חי מהירקנייה, אבל ההזיה שבסיטואציה מדברת בעד עצמה.
זה לקח שנים, לא התחוללה מהפכה של ממש ויש עוד לאן לשאוף, אבל סיפור מחירי האננס מדגים שאפשר לנצל הזדמנות חד פעמית כדי להכריע, לפחות חלקית, מאבק מייאש וארוך שנים בקבוצת לחץ עם אחיזה פוליטית יוצאת דופן. חברות הסלולר, למשל, או עובדי אל על, שהיו במשך שנים חומה בצורה ובלתי חדירה נגד כל שינוי ושיפור, כמעט נעלמו מחיינו. הספיקה רפורמה מוצלחת אחת כדי שקבוצות לחץ חזקות יתפוגגו.
אותו הדבר יכול לקרות גם עם אובר ונהגי המוניות, עם הנמלים וועדי העובדים, עם בתי הספר וארגוני המורים, או עם התחרות בשוק הבנקאות. בינתיים צריך להשקיע ביצירת תמריצים בעבור מקבלי ההחלטות לנצל הזדמנויות מהסוג הזה, ולנסות להיאבק ככל האפשר בהטעיות ובדיסאינפורמציה שמפיצים בעלי אינטרס. בטווח הרחוק, הציבור יכול לנצח את קבוצות הלחץ ולשפר את חייו בדברים בעלי משמעות גדולה יותר מאשר לשלם על אננס פי שניים בלבד במקום פי חמישה.
