שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ, הוציאו הבוקר (א') צו על תנאי נגד "חוק אל ג'זירה", המחייב את הממשלה, השרים הרלוונטיים, היועמ"שית והכנסת להתייצב ולנמק מדוע לא יבוטל החוק. כזכור, מדובר בחוק שחוקק לפני מספר חודשים כהוראת שעה, במטרה לאפשר סגירה של ערוצי תקשורת שעצם קיום שידוריהם פוגע בביטחון המדינה. בהחלטת
השופטים נאמר, "מבלי לנקוט עמדה, ובהינתן כי מדובר בחוק בעל אופי תקדימי שראוי כי ייבחן על ידי הרכב מורחב, ניתן בזה צו על תנאי כמבוקש בעתירה ולפיו על המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי חוק מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד-2024 – בטל".
"תצהיר תשובה מטעם המשיבים יוגש עד ליום 5.8.2024. חלף תצהיר תשובה, ניתן להגיש הודעה שתוקפו של החוק לא הוארך", ציינו השופטים, בהתחשב בעובדה שמדובר בהוראת שעה שעשויה שלא להיות מוארכת. השופטים התייחסו גם לבקשת עמותת "אם תרצו" שהגישה בקשה להצטרף לדיון בעתירה במעמד של "ידידת בית המשפט" וקבעו כי "המבקשים להצטרף יגישו תגובה לגוף הטענות והמותב יחליט אם ניתן להסתפק בכתובים או לשמוע טיעון בנוסף".
באופן מעט אירוני, ההחלטה התקבלה זמן קצר לפני פרסום הידיעה שהחטופה נעה ארגמני, שחולצה אמש במבצע הירואי של הימ"מ וצה"ל, הוחזקה עד השחרור בביתו של כתב אל-ג'זירה. תזכורת למי ששכח מה טיבו של ערוץ התקשורת שנגד שידוריו כוון החוק. אולם מעבר לאירוניה, ההחלטה הקצרצרה על הוצאת הצו על תנאי (כל כך קצרה שהיא זכתה לסיווג של "החלטה טכנית" באתר האינטרנט של ביהמ"ש) כוללת בתוכה שני אלמנטים אקטיביסטיים, מהסוג שרק לפני חמש שנים היו מעוררים סערה והיום חולפים לכולנו ליד האוזן.
ראשית, הרמז הבוטה לכנסת ולממשלה שכלול בצו, במילים "חלף תצהיר תשובה, ניתן להגיש הודעה שתוקפו של החוק לא הוארך". בתנועה לזכויות האזרח טענו, ובצדק, כי "הצו הוא איתות ברור למדינה שלא להאריך את הוראת השעה המאפשרת הטלת סנקציות על כלי תקשורת זרים ופוגעת בצורה קשה בחופש הביטוי". מה שלא הזכירו שם הוא את העובדה שהאיתות הזה יצא רק על בסיס תגובות ראשניות בכתב, עוד לפני שנערך בעתירה אפילו דיון מקדים. מסתבר ששופטי בג"ץ הם כל כך חריפים וחדים עד שהם מסוגלים לגבש עמדה מבוססת שכזו אפילו בלי דיון שבו יוכלו לשמוע את גורמי הביטחון.
וזה לא הכול. בפסקה שלפני זו כותב הרכב השופטים את המשפט המדהים הבא: "מבלי לנקוט עמדה, ובהינתן כי מדובר בחוק בעל אופי תקדימי שראוי כי ייבחן על ידי הרכב מורחב, ניתן בזה צו על תנאי כמבוקש". אתם הבנתם את זה? מדובר בחוק תקדימי, ולכן בלי לערוך שום דיון מקדים, ובלי לתת את הדעת לסיטואציה התקדימית, "ראוי כי ייבחן על ידי הרכב מורחב". ממתי הפך בג"ץ לחלק מתהליך החקיקה במדינת ישראל, וממתי יש במדינת ישראל סוג של חוקים שאותו "ראוי שיבחן הרכב מורחב"? דומה שלשיטתם של השופטים עמית, שטיין וכנפי-שטייניץ, בג"ץ כבר הפך לבית העליון של הפרלמנט הישראלי. המציאות הזו שבה בג"ץ הוא עוד תחנה בתחנות חייו של חוק נורמלה סופית, וכעת נותר רק למסד טוב יותר את הפרקטיקה ולוודא שאף חוק "תקדימי" לא יחמוק מעינו הבוחנת של ההרכב המורחב.ההזיה הזו כבר לא גורמת לנו להניד עפעף כי התרגלנו. אחרי שבג"ץ ביטל סעיף בחוק יסוד כבר איבדנו את הרגישות להחלטות סופר אקטיביסטיות שכאלו. ועדיין כדאי לשים לב לתהליך, שלא מתחיל ונגמר בחוקי היסוד ומקיף את מערכת היחסים בין הרשויות בישראל על שלל רבדיה.
