קשה למצוא נושא לא פופולרי בזמן מלחמה כמו התנגדות לתגמול למשרתי המילואים, אבל הסיפור הזה חרג מכל פרופורציה. כולנו מכירים את הסיפורים, שומעים פה ושם על "עקיצות" של סכומים מטורפים דרך ההתנדבות החשובה מאוד למילואים. זה מתקיים במקביל ובאופן לא סותר למילואימניקים שסופגים הפסדים כבדים, שמפוטרים מהעבודה, שמתעוררים אצלם קשיים כלכליים בבית או אצל בת הזוג, ואין מי שיפצה אותם. אכן, קיימת בעיה בפיצוי הנושאים בנטל המלחמה, אבל היא רק ממחישה את גודל האבסורד בתופעה המקבילה של זלזול גמור בכספי ציבור.
ביחידות עורפיות רבות רווח הנוהג בחודשים האחרונים לעבוד כרגיל במשרה מלאה, תוך כדי "צו מילואים פתוח". זה חוקי. מותר להמשיך לעבוד תוך כדי מילואים ולקבל כפל שכר: גם מהמעסיק וגם מהביטוח הלאומי. הבעיה מתחילה כשעושים צחוק מימי המילואים (ימ"מים). עובדי הייטק שמרוויחים 30 אלף שקלים בחודש ומגיעים לשלוש שמירות בשבוע בש"ג במרכז הארץ, זוכים להכפלה של הסכום כי זה נחשב שירות מילואים מלא שתופס את כל השבוע.
העיתונאי (ולוחם אגוז במילואים) יובל שדה מכלכליסט דיווח השבוע כי מנגנון התשלומים האוטומטי של הביטוח הלאומי ניפח ביותר מפי שלושה את התגמולים למילואימניקים. במקרים מסוימים זה הגיע עד לכ־50 אלף ש"ח בחודש, גובה תקרת התשלום של הביטוח הלאומי. מי הרוויח מהפרצה הזאת? לא הלוחמים שמסכנים את חייהם בעזה ובגבול לבנון, אלא דווקא אנשי המילואים בעורף שיכולים לשלב עבודה במשרה מלאה תוך כדי ה"שירות". איך זה קרה? כפל השכר נכנס לחישוב של "שלושה חודשים אחורה", וככל שנמשכו המילואים ל־7־8 חודשים, ההחזר מביטוח לאומי זינק בסדרה הולכת ועולה. לא כולל תוספות ומענקים, כן?
שדה מדווח בשבועות האחרונים על אובדן השליטה של צה"ל בחלוקת ימי המילואים. כשהימ"מים זורמים כמו מים, מתגלות תופעות כמו מכירת שמירות או גיוס פיקטיבי של עובדי קייטרינג ליום־יומיים כדי שהביטוח הלאומי ישלם להם במקום היחידה שהזמינה את המנגל. באוזניי שמעתי לא פעם רבש"צים שביקשו לצמצם את לוחמי ההגמ"ר שלפקודתם או להפסיק את החגיגות בחלק מהתפקידים, אך נענו שבהחלטת אלוף המצב יימשך כרגיל.
לחלק מהקוראים זה אולי נשמע זניח. אנחנו במלחמה, שום דבר רע לא יקרה אם כמה אנשים ימצאו דרך לעקוץ את המערכת. בסופו של דבר מדובר באנשים טובים שמתנדבים למילואים. אבל נדמה שהציבור לא מבין ממש את גודל האירוע. תפתחו ספרי חשבונות של כל גוף כמעט, ודאי גוף ענקי ומורכב כמו צה"ל, ותראו שההוצאה הכבדה ביותר היא על "שכר ונלוות". לעיתים קרובות יותר מ־50% מהתקציב השנתי.
בתכנון תקציב 2024 הוקצו לימי המילואים כ־20 מיליארד שקלים, וכעת נאלצים בממשלה לעדכן את הסכום ב־150% – לכ־30 מיליארד ש"ח. כמעט מחצית מתקציב הביטחון בשנה "רגילה", עוד לפני הוצאות השכר של החיילים הסדירים ואנשי הקבע. תוסיפו לכך את נתוני הכלכלן הראשי במשרד האוצר שלפיהם ציבור המילואימניקים מרוויח בממוצע שכר גבוה ב־47% מהשכר הממוצע במשק, וכ־20 אחוז ממנו מועסקים בענף ההייטק, ותקבלו הוצאות אדירות. ודאי שרובן נצרכות, אך יש שוליים רחבים מדי.
חשוב שלצבא תהיה גמישות בניהול כוח האדם בסיטואציה כאוטית כמו שלנו, אבל כולנו יודעים שהעסק הזה כבר מזמן לא מנוהל בצורה שקרובה למיטבית. התחושה היא שאין בכלל מאמץ מלמעלה לייעל ולצמצם את החגיגות. הצ'ק פתוח, נתחשבן בסוף.
צ', מילואימניק שמשרת בחטיבה מרחבית במרכז הארץ, מצוטט באחת הכתבות בכלכליסט: "אין ספק שאנחנו שותפים לאחת השערוריות והעקיצות הגדולות שיש, הסיפור הזה מופרך מאוד ואני בצד העוקץ… יש פה עוד חור נורא גדול שדרכו הכסף של כולנו בורח. אומנם הפעם הוא נכנס אליי, אבל הסיטואציה מאוד לא נעימה ומביכה". הוא מעיד גם על הפערים מול מילואימניקים אחרים: "החוויה הכי קשה היא מול החברים הלוחמים, אני מרגיש לא בנוח מולם. הצבא חייב לעשות דיפרנציאציה בין סוגי מילואים, הם צריכים לקבל מעל ומעבר. יש לי חבר סמג"ד שפוטר עכשיו מהעבודה אחרי שחזר מעזה".
התרבות הישראלית סלחנית מאוד כלפי השגת כספים ממסדיים במרמה. אנחנו טובעים בתווי נכה פיקטיביים, אלופי עולם בתביעות מוזרות עד מגוחכות של הביטוח הלאומי, ומתחזקים תעשייה שלמה של עורכי דין להשגת "אחוזי נכות מצה"ל" גם למי שלא באמת מגיע לו. באמצע מלחמה שעולה מאות מיליארדים, עם משבר כלכלי ובריחת משקיעים, אולי כדאי להזכיר שלא מדובר בכסף שצומח על העצים, אלא במיטב כספנו שהולך למיסים.
הציבורים שנושאים בנטל המיסים הולכים ומצטמצמים לאורך השנים. האוכלוסיות המשרתות במילואים הן שבר קטן מהחברה הישראלית, ואלה שמוסרים את נפשם בתפקידי לוחמה שוחקים – עוד פחות מכך. לא ייתכן שהם יפסידו פעמיים וישלמו מחירים כבדים מנשוא, בזמן שאחרים הופכים את זה לבוננזה תוך שהם נושאים בפיהם לשווא את הסיפורים הקשים של הלוחמים.
