הסיפור מתחיל במפגש קצרצר אי שם בארץ ניכר, עם עיתונאית גדולה שזיהתה אותי ברחוב. היא קראה בשמי, חיבקה אותי בהתרגשות והתיישבה איתי ועם חבריי לארוחת ערב נעימה. התפתחה שיחה מעניינת מאוד, לגמרי מחוץ לכל הקשר אפשרי.
במהלך השיחה, אילנה דיין (ספוילר: זאת העיתונאית) שאלה אותי איך אני מצליחה – למרות המטפחת הגדולה שעל ראשי, למרות החיים הברורים והמאופיינים שלי, למרות מקום מגוריי המתויג באופן מובהק – איך אני מצליחה בכל זאת להתחבר וליצור מערכות יחסים עסקיות, חבריות, יזמיות ויצירתיות עם מי שאינו כמוני כלל. איך, למשל, אני מתחזקת חברות אמיצה וכנה עם קבוצת שכולים מהקצה השני של המפה, או עם תסריטאי מתוק ביותר אך חד־משמעית וללא ספק בדעות שחלקן מנוגדות לשלי.
אחרי שהרעיפה עליי שלל מחמאות מן הסוג הזה, עניתי שאת חיי כיום אני בוחרת לחיות באופן פלואידי. כמו טיפת מים על כוס זכוכית שמחליקה לאן שהיא רוצה, מתחברת מדי פעם לטיפת מים אחרת, ללא מחויבות וללא חוקים ברורים לעין, ללא מסלול מסודר וללא יעד סופי ברור. אבל אני מודה, וסליחה אילנה, שזאת לא האמת. או, לפחות, זה לא מדויק לגמרי.
בשונה מטיפת המים הנודדת, אני יודעת איפה הבית שלי. אני יודעת מהם עוגניי ומה נותן לי כוח ומניע אותי. אני חושבת שאני גם יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, מתי נגעתי בקצוות המסוכנים לחיי ומתי אני באזור הנוחות. ואף שזה נראה אחרת לפעמים, אני מתעקשת להישאר תחת הגדרות מסורתיות לגבי זהותי, הגדרות שקיבלתי מקדמא דנא ואינני מתכוונת לוותר עליהם.
שורה אחר שורה
אבל הרשו לי להציג לכם דימוי. באחד התורים בשדה התעופה, עמדנו, קבוצה גדולה של יותר ממאה אנשים, שורות־שורות, וחיכינו שמשהו יקרה. מלפנים נעמדה אשת אבטחה כשבידה רצועה הקשורה לכלב, ובדקה את תיקי הנוסעים כדי לוודא שהם לא נושאים דברים שהכלב יזהה את ריחם כחשוד. היא עברה לאורך השורה, אחד־אחד, ועד שסיימה את השורה כולה לא נתנה לאיש להתקדם ולזוז.
אינני מאמינה בצורך לאחוז בערך אחד ורק אחד שרק עליו עליי להילחם כדי להביא לתוצאות שישביעו את רצוני. אני מעוניינת בקידום ערכיי לא פחות מבעבר, אבל לא על חשבון ערכים חשובים אחרים
כשהגיעה לקצה השורה היא הורתה לקבוצת האנשים הראשונה בתור להתקדם, והתחילה את אותה הפעולה בשורה הבאה אחריה.
זה לא היה התור הרגיל והמוכר, שרוך נחשי שמשתרך לאורכו של מסדרון, וחבריו עומדים בזה אחר זה בהמתנה שהאדם לפניהם יתקדם. זה היה תור רוחבי, שאפשר לכלב לעשות את מלאכת הרחרוח במהירות ובפשטות. לאחר עצירה מוחלטת של כמה רגעים, קבוצת אנשים גדולה התקדמה בבת אחת והתור התקצר.
הדימוי הזה תואם בעיניי לשינוי שמוכרח לקרות במבנה ההנהגה הישראלית. עד לא מזמן הייתי בטוחה, או לפחות האמנתי, שעליי להחזיק בערך אחד עיקרי, לתעדף אותו בכל דרך אפשרית על פני ערכים אחרים, ולהדק עמדות ולהבהיר תמיד שעל הערך הספציפי הזה אין לי שום כוונה לוותר.
המחיר הוא מאבק. המלחמה על ערך אחד במלוא העוצמה וההתעקשות עליו הן משימה סיזיפית. היצמדות עיקשת כזאת כרוכה בוויתור על ערכים אחרים, ואפילו באי השגת המטרות הקשורות באותו הערך. אבל ההתעקשות הכרחית גם אם המחיר יקר.
התוצאה הייתה מרמור גדול כשהערך העליון הפרטי שלי לא עמד בראש סדר היום של מקבלי ההחלטות. תוצאה נוספת, שחווינו בשנה שקדמה למלחמה, כשמקבלי ההחלטות הקדישו לא מעט ממרצם למען קידום הערך שלי, הייתה תורים נחשיים ומשתרכים, התקדמות לאה ובלתי נסבלת, וצפיפות שהולכת ומתגברת.
אינני מאמינה בכך יותר. אינני מאמינה בצורך לאחוז בערך אחד ורק אחד שרק עליו עליי להילחם כדי להביא לתוצאות שישביעו את רצוני. אני מעוניינת בקידום ערכיי לא פחות מבעבר, אבל לא על חשבון ערכים חשובים אחרים, אלא לצידם.
אני רוצה לאמץ את מודל התור הרוחבי, שיש בו השתהויות רבות בכל ערך וערך באופן שווה או כמעט שווה, אך ההתקדמות היא רוחבית, צעד אחר צעד, קדימה אל עבר היעד הבא. מודל שמאפשר תחושת התקדמות בכל אחד מהתורים־הערכים, גם אם לאט יותר ממה שהיו זזים לו היו נעמדים כולם בתור הומוגני אחד.
ככל שהזמן מתקדם מתבהרת ההבנה שהפעם אתן את התמיכה שלי, בכל מהלך פוליטי מדיני, ביטחוני או התיישבותי, אך ורק אם אדע שזהו מהלך ששייך באופן רוחבי לאחד ממהלכים רבים שיקרו במקביל.
גם אם זה אומר שפרויקט ההתיישבות החשוב לי יאט את קצבו, גם אם זה אומר שהמוסדות שאני מזדהה איתם יקבלו פחות דחיפה וקידום הנהגתי. אני אבחר במנהיגים שמעוניינים להקשיב לכלל ישראל או לפחות לכמה ערכים במקביל, שמעוניינים לעבוד למען הכלל ולא רק למעני ולמען מי שדעתו כדעתי. הם מי שיקבלו את קולי.
מי מצטרף אליי?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
