"אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. חיינו הם רגע בנצח של עמנו, רגע זה יש לו התחייבות שלו", כתב בנימין זאב הרצל ב־1899. אכן, חיינו הם רגע בנצח של עמנו. מהי ההתחייבות של הרגע שלנו, הרה הגורל? אנחנו שקועים בזמן קשה, אולם מכירים גם את מנוע ההיסטוריה המחזורית: זמנים קשים יוצרים אנשים חזקים, ואלה יוצרים זמנים טובים. אותם זמנים בתורם יוצרים אנשים חלשים. אותם אנשים חלשים יוצרים זמנים קשים וכן הלאה. התחייבות הרגע שלנו בנצח של עמנו היא להיווצר מתוך הזמן הקשה הזה כאנשים חזקים.
זה לא יקרה אם נתרכז במתקפה המשולבת נגד ישראל בעוטף עזה, בגליל, ברחובות אירופה ובמכללות בארה"ב. עלינו לחפש את שורש הבעיה, כי איתורו יסמן לנו את הדרך אל הפתרון. בעשורים האחרונים התחולל תהליך קבוע של התעייפות ההנהגה הישראלית מאידיאות היסוד של הציונות, שהתבססו על שלוש רגליים: ביטחון, התיישבות ועלייה. ההנהגה לא רק התעייפה, אלא נטשה את הרעיונות האלה ואף חתרה תחתם.
אידיאת הביטחון כורסמה בידי מנהיגות פוליטית שחימשה את אויבינו ונתנה בידיהם אחריות לביטחוננו, מתוך רצון בשלום. ההנהגה המשפטית, שביקשה לעמוד בכל כללי הדין הבינלאומי בהקפדה יתרה, צמצמה את הכלים המבצעיים ואת אמצעי הלחץ נגד אויבינו. ההנהגה הצבאית, בשל שאיפה לשמור על טוהר הנשק, הביאה למצב המעדיף את שלום אזרחי האויב, השותפים ללחימה נגדנו, על שלום כוחותינו.
אידיאת ההתיישבות כורסמה אף היא בידי ההנהגה המשפטית במהלך דו־שלבי: היא הציגה אותה כאידיאה גזענית ומפלה, ועל כן מגונה ושלילית, וכך יצרה את התנאים לרוקן אותה מכל תוכן מעשי, עד שנוטרלה. בג"ץ קעדאן הוביל את בית המשפט העליון להכרזה שהתיישבות יהודית בארץ ישראל פסולה ומגונה, ועל המדינה לתת לערבים זכויות התיישבות זהות ליהודים. כזכור, הגישה הזאת הורחבה גם כלפי קרקעות הקרן הקיימת לישראל, לא פחות, שנקנו מכספי העם היהודי כדי להקים בהן התיישבות יהודית.
גם סביב אידיאת העלייה התנהל מהלך זוחל להרחבת הזכאים לעלייה מכוח חוק השבות, כדי שיכללו גם את מי שאינם יהודים ואף לא קשורים עוד אליהם. תכלית "אוניברסלית" או "אובייקטיבית" של הגשמת הזכות לחיי משפחה הועדפה על התכלית הלאומית של חוק השבות – שמירה על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מדיניות ההגירה רוקנה מתוכן ציוני, והתוצאה לא איחרה לבוא: קרוב למחצית מהעולים לישראל אינם יהודים. הפסיקות שנועדו לחסום את מימוש מדיניות ההגירה בתחום מסתנני העבודה פגעו גם הן במדיניות הציונית.
האומנם התיישבות יהודית בארץ ישראל היא דבר פסול ומגונה? האם לא לשם קיבוץ גלויות הוקמה המדינה? האם זהו ערך שלילי שיש לנקבו באמצעים משפטיים, או שיש להגן עליו בדומה למדיניות ההגירה ברבות ממדינות המערב?
המסקנה עגומה: העם בריא ותודעתו איתנה, אבל בחלק מרכזי בהנהגה פשתה עייפות מהציונות. בבהירות המוסרית הציונית והאמונה בצדקת הדרך החלו לכרסם ספקות. הספקות הפכו לחולשה תודעתית והתנכרות, שנהייתה למדיניות. המדיניות הקרינה כלפי חוץ את החולשה. האויב התבונן, נערך, המתין לשעת כושר והכה.
מתוך הגדרת הבעיה נובע מאליו הנתיב לפתרון. תעייה בניווט מחייבת חזרה לאחור לנקודה המזוהה האחרונה. עלינו לכנס את דור הנהגת העתיד שלנו סביב אותה נקודה ציונית מזוהה אחרונה, להטעינו בצדקת דרכנו ולשלוח אותו להמשך המסע. זו משימת דורנו, תכלית שליחותנו. האם נצליח? אני משוכנעת שכן.
לא לחינם תומכת תרבות המערב ברעיון הציוני מאז הופעתו על במת ההיסטוריה. האמת והצדק העולים ממנו אינם ניתנים להכחשה. לכן נפתור גם את הבעיה הזו, ונצא מהאתגר הזה איתנים יותר להמשך המסע. נצח ישראל לא ישקר.
אפרת שהם־הילדסהיימר היא מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית
