ליל אמש ברחבי אירופה היה דרמטי והיסטורי. מצרפת ועד גרמניה, דרך איטליה ואוסטריה– מפלגות הימין הלאומי זכו להישגים יוצאים דופן בבחירות לפרלמנט האירופי. לא תהיה זו הגזמה אם נקבע כי נחשול ימני-פופוליסטי הכה ביבשת במה שלא ניתן לפרש אלא כהצבעת מחאה הן נגד מפלגות השמאל הסוציאליסטיות והירוקות והן נגד מפלגות הימין הליברליות הממסדיות.
פרשנים רבים באירופה ובישראל המזוהים עם המחנה הליברלי והשמאלני הזדרזו, כהרגלם בקודש, לצלצל בפעמוני האזהרה. מפלגות הימין מתוארות תדיר בתקשורת הישראלית כ"קיצוניות", "אנטישמיות", "פאשיסטיות", "סמכותניות", "לא דמוקרטיות" וכמובן – "פופוליסטיות". ואולם תגיות אלה הן לא יותר מזריקת רפש. לא רק שהן לא מסייעות להבין את התופעה, מטרתן לחולל דה-לגיטימציה ולזרוע תבהלה.
למרות שמטבע הדברים ישנה שונות ניכרת בין מפלגות ימין שונות במדינות שונות באירופה, לא תהיה זו טעות לטעון כי אנו עדים לעלייתו של ימין המבקש לקחת ברצינות ולשים במרכז תפיסת עולמו את הלאומיות ומדינת הלאום, את הפרלמנט הלאומי, את המסורת הלאומית, מוסד המשפחה והמוסר היאודו-נוצרי המקובל. זהו ימין שמתנגד לאג'נדה הכלכלית והפוליטית של השמאל כשם שהוא מבקש לבלום את מפלגות הימין הליברלי הממסדיות שמקדמות אמנם שווקים חופשיים אך בד בבד הניחו לשמאל לחולל באין מפריע רדיקליזציה תרבותית וחברתית.
הסוגיה הראשונה שבגינה אנשים מצטרפים לימין הלאומי היא אבדן השליטה על ההגירה לאירופה. בעוד שהשמאל תומך בהגירה מוגדלת מסיבות הומניטריות שנעטפה באג'נדה של רב-תרבותיות, ובשעה שהימין הליברלי מצדד בה מסיבות כלכליות, הימין הלאומי מבקש לבלום את ההגירה בחדות. הסיבה הראשונה לכך היא כישלון האינטגרציה של גברים מוסלמים צעירים בגילאי העשרים והשלושים. לא רק שהם אינם ששים לאמץ את המאפיינים התרבותיים, הלאומיים והדתיים של אירופה, חלקם עובר הקצנה מהירה שמוליכה לטינה ואיבה כלפי המדינה הקולטת.
יתרה מכך, אלה הם האזרחים "הפשוטים", נטולי האמצעים וההשכלה שאין ביכולתם להתנייד, שנדרשים לשלם את מחירה התרבותי והקהילתי של ההגירה. בעוד שליברלים בעלי אמצעים נהנים דווקא מהומוגניות וביטחון אישי בסביבת מגוריהם, האזרח מהשורה נדרש להתמודד עם שינוי רדיקלי באופיה של קהילתו, עם פשיעה גוברת ונוסף על כך עם האשמות מצד האליטה הליברלית על היותו לא ליברלי דיו. לבסוף, עוד ועוד מחקרים מצביעים על כך שהגירה נרחבת של עובדים נטולי השכלה לאו דווקא מטיבה כלכלית עם האומה הקולטת שכן מהגרים אלה הם צרכנים מובילים של שירותים סוציאליים נדיבים.
סוגיית ההגירה קשורה הדוקות לשאלת הלאומיות. מצביעי הימין הלאומי מבקשים להשיב שליטה על גבולות המדינות שלהם ולהגן על האינטרסים הלאומיים שלהם. במובן זה, הברקזיט לא היווה את קו הסיום של מה שניתן לכנות כ"שיבה" אל מדינת הלאום והדמוקרטיה הלאומית אלא את יריית הפתיחה. בקרב רבים מתומכי הימין ישנה הפנמה כי האיחוד האירופי מקדם ומייצג אג'נדה 'גלובליסטית', דהיינו מדיניות שמטרתה להחליש את כוחם של פרלמנטרים נבחרים ולחזק את כוחם של מוסדות האיחוד שהינם מרוחקים, לא שקופים וחשופים ללכידה של קבוצות אינטרס חזקות.
האג'נדה הגלובליסטית לא רק מחוללת 'גרעון דמוקרטי' ואינה רק סוללת את הדרך להשפעתם הגוברת של טכנוקרטים שאינם נושאים באחריות כלפי הציבור, היא מקדמת בצורה נטולת הבחנה את האינטגרציה הכלכלית של היבשת גם במחיר של פגיעה בסקטורים וקהילות שלמות. חשוב לא פחות – היא מקדמת ליברליזם אגרסיבי בשאלות של חברה, תרבות וסביבה.
מלחמת התרבות אם כן אינה רק תופעה אמריקאית כי אם תופעה כלל מערבית. הימין הלאומי מבקש לא רק להשיב שליטה על הגבולות, הדמוקרטיה והכלכלה הלאומית אלא לתת את הטון גם בשאלות של תרבות וחברה. שלא כמו הימין הליברלי שקידם מדיניות של כלכלת שוק חופשי בצירוף של ליברליזציה חברתית, הימין הלאומי מציב במרכז את המשפחה המסורתית, הקהילות המקומיות, הכנסייה, המוסר המקובל והמסורות הלאומיות. ספציפית, הימין הלאומי מבקש להסיג לאחור את ההגזמות של אידיאולוגית הווק, ביניהן טשטוש ההבחנה בין המינים, העלאה על נס של טרנסג'נדריות וא-בינריות, הוקעת האדם הלבן, גינוי תרבות המערב, דחיקת הנצרות מהזירה הציבורית, משטור השפה ועלייתו של רדיקליזם אסלאמי.
לבסוף ישנה גם הסוגיה הכלכלית. הימין הלאומי אינו ימין ראקציונרי או סוציאליסטי מבחינה כלכלית אך הוא כן סבור שהמדינה אינה יכולה לעצום את עיניה לנוכח מה שהן השפעות שליליות של הגלובליזציה. כך למשל, האינטגרציה של השוק הטיבה עם בעלי ההשכלה הגבוהה והעסקים הגדולים אך פגעה קשות בקהילות מקומיות שהיו מבוססות תעשייה. כמו כן, רבים בימין הלאומי יוצאים בחריפות נגד התופעה שזכתה לכינוי 'ווק קפיטליזם', בה עסקים גדולים אינם מתמקדים רק בלספק את מיטב הסחורות והשירותים לצרכן אלא הופכים לסוכנים של שינוי חברתי רדיקלי.
ברחבי המערב איננו עדים ל"קץ ההיסטוריה". אם כבר, אנו עדים ל"קץ התמימות" בכל הנוגע לליברליזם. עוד ועוד קבוצות במערב מפנימות שליברליזם נטול תשתית שמרנית מוצקה סופו להתדרדר לסדר פרוגרסיבי קיצוני. הימין הלאומי מבקש לשמר את ברכת החירות, אך לא לזרוק את המסורת, השייכות הלאומית ותרבות המערב עם המים. הלאומיות והדמוקרטיה שבים לאירופה וזו בשורה טובה.
