בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור פנה מושל ירושלים, דב יוסף, בדרישה חריגה לרבנים הראשיים. לדבריו, אם לא יאפו לחם בשבת – לא יהיה די לחם בחנויות ביום ראשון; ואם לא יהיה מספיק לחם – עלולה להתעורר תסיסה בציבור, עד כדי דרישה לכניעה מוחלטת. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, הזעיקו את הרב צבי פסח פרנק, שנסע אליהם בין הפגזים, וישבו לדון במקרה החמור. דב יוסף הסביר שהמצב הקיצוני הוא פיקוח נפש, ואין ברירה אלא לאפות בשבת. תוך כדי שיחתו קיבל שיחת טלפון מוועד העובדים של המאפיות, שדרש שכר כפול תמורת עבודה בשבת. יוסף טרק את הטלפון, והודיע לרבנים הראשיים שהוא מושך את הבקשה.
מה מצדיק חילול שבת? במוצאי השבת האחרונה התפרסמו ברשת פתקים רבים שכתבו ותלו שכנים חילוניים נחמדים, כדי ליידע את שכניהם הדתיים במבצע ארנון ובשחרור החטופים. כתיבת הפתקים הללו הייתה כרוכה, כמובן, בחילול שבת – מתוך כוונה טובה מאוד של הכותבים, שמן הסתם כלל לא העלו על דעתם שבכתיבה יש איזו בעיה דתית. התופעה הזו עוררה פולמוס סוער ברשתות החברתיות. מצד אחד, היו שהשתמשו בפתקים ובתגובה הדתית הסובלנית אליהם כעדות לאיזו "תורת ארץ ישראל" סובלנית וגמישה, ההולכת ומתפתחת לנגד עינינו. מצד שני, היו שראו לנכון להבהיר לשכניהם בפומבי – בתקיפות או בנועם – עד כמה דעתם אינה נוחה מכך.
ומה אני חושב? ובכן, מה שאסור – אסור. ההלכה אינה מתחייבת להלום תמיד את רצונותינו וערכינו. לעתים היא גורמת לנו אי-נחת או מבוכה. הלכות אבלות הם החלק המרשים ביותר מבחינה פסיכולוגית של ההלכה, וגם פסיכולוגים שאינם יהודים מתפעלים מהן. אך אותן הלכות אבלות עצמן תובעות ממי שאיבד את יקירו בזמן חג להימנע מאבלות בימי הרגל – דרישה שאין קשה ממנה. ועוד: ההלכה מעודדת קשרים חברתיים של אחווה ורעות, אך אין אדם דתי שלא עמד במבוכה עצומה כאשר נאלץ להסביר לחבר שאינו שומר כשרות למה הוא לא יכול להתכבד מהעוגה הביתית שהביא אותו חבר לעבודה. חז"ל דרשו על מקרים כאלו את הפסוק "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". ההלכה גוברת לא רק על היצרים שלנו ועל נוחותנו, אלא גם על ערכינו.
יותר מזה: הכוח של ההלכה להביא לחיינו אור ושמחה מותנה דווקא בנכונות שלנו להתכופף בפניה. סבא שלי ז"ל, שהיה מעשן כבד, היה אומר שיש לו יתרון אחד על אחותו, שגם היא עישנה לא מעט: כיוון שהוא שומר שבת, יש לו יום אחד בשבוע בלי סיגריות. אם הצליח לא לעשן במשך 25 שעות בשבת, למה לא הצליח לנהוג כך ביום שלישי? עובדה שלא. דווקא המוחלטוּת של הלכות שבת הביאה לו את ההישג הזה. לוּ חש שבזמן מצוקה או לחץ אפשר להגמיש את ההלכה, אין סיכוי שהיה עומד בהתנזרות השבועית הזו מניקוטין, ואין סיכוי שהיה זוכה לסיפוק שהיא מביאה. ומה שנכון לגבי המעשנים, נכון גם לגבי המסמסים. אנו מפיקים הנאה העצומה משבת שלמה בלי סמארטפון; ההנאה הזו מותנית בנכונות שלנו להתנזר מהמכשיר הזה גם כשמאוד מתחשק לנו לסמס או להתעדכן.
מצד שני, אין שום עניין להתריס כנגד שכנים חביבים, שרק רצו לשמח אותנו, במאורע שהוא באמת משמח מאוד. בְּמקום שיש מערכת יחסים ידידותית ובריאה, אפשר למצוא הזדמנות להבהיר בשקט שאנו מכירים לשכנינו תודה עמוקה על רצונם הטוב, ושמחים יחד איתם בשחרור שבויינו; אך לצד זאת, היינו שמחים שלא יכתבו עבורנו. אך לא בטוח שתמיד אפשר לומר זאת, ובעיקר לא באופן תקיף ופומבי. אין לנו שיקול דעת האם לחלל שבת, אך יש לנו שיקול דעת מאיזה חילול שבת לעשות עניין. ואם רוב השכנים הדתיים לא אמרו דבר לנוכח החילול המסוים הזה, אין זה בגלל פנטזיות שהפנימו בדבר איזו תורה חדשה מדומיינת, המוחקת את הלכות שבת לנוכח שמחה לאומית; אלא משום שהם בני אדם רגישים, ומבינים מתי לדבר ומתי לשתוק.
מאז שמיני עצרת אנו מתמודדים עם הרבה דילמות בנוגע לחילול שבת, כולל נסיעות של חיילים ואזרחים לקרבות ובחזרה. מה אומר ומה אדבר; מכל השבתות מאז שפרצה המלחמה, לא היו דילמות שחביבות עליי כמו אלו שזימנה השבת היקרה הזו. ימעטו חילולי השבת, ירבו הניצחונות של צבאנו, ישובו בעזרת ה' במהרה לשלום כל שבויינו, ובא לציון גואל.
