250 ימים אחרי מתקפת הטרור בבוקר שמחת תורה, הודיע תת אלוף אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת שועלי האש, שידועה יותר בכינוי אוגדת עזה, על התפטרותו מהתפקיד בעקבות המחדל הביטחוני הגדול ביותר שהיה במדינה. 250 ימים מאוחר מדי.
רוזנפלד, שיעזוב את הצבא אחרי יותר מ-31 שנים של שירות המדינה, ציין במכתב שנשלח למפקדיו – הרמטכ"ל הרצי הלוי ואלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן, כי "כל אחד צריך לקחת אחריות על החלק שלו ואני האחראי באוגדה 143", והוסיף כי הוא יישאר עד לסיום חפיפת מחליפו וייקח חלק בתחקירים ובהפקת הלקחים, "כדי לעשות הכל על מנת שמה שקרה ב-7 באוקטובר לא יקרה בעתיד".
לרוזנפלד יש קריירה צבאית ענפה מאוד: הוא הכיר במשך השנים את הגזרה כמפקד גדס"ר נח"ל כשהיו בנחל עוז, מפקד שלדג במבצעים עמוד ענן וצוק איתן ומפקד החטיבה הצפונית, תפקיד אותו סיים רק לפני מספר שנים. "ב-7 באוקטובר נכשלתי במשימת חיי להגן על יישובי העוטף", כתב, ובמשפט הבא ציין מה בדיוק קרה באותו יום שחור: "בבוקר שמחת תורה פרצה מלחמה בהפתעה, ללא התרעה".
המשפט הזה הפך בכלי התקשורת למרכז המכתב, בין אם בעזרת תדרוך בידי מקורבים לרוזנפלד ובין אם במעין משאלת לב של כתבים, כל זה במטרה להסביר את "הקייס" או קו ההגנה של מפקד האוגדה היוצא.
לפי הניתוח, המלחמה פרצה בהפתעה, והסיבה לכך היא אחת, "ללא התרעה", זאת בניסיון להטיל את מרב האשמה על אמ"ן ושב"כ שאחראים להעביר את אינדיקציות מודיעיניות ולנתח אותן, וכך להפיק דו"חות שיצביעו על תמונת המצב בתוך הרצועה, ועל כוונת ארגוני הטרור.
ההסבר הזה לא ברור. מכיוון שרוזנפלד לוקח אחריות מלאה מתוקף תפקידו, אז למה לו לרמוז על כך שיש עוד אחראים. בנוסף, גם אם גופי המודיעין לא קראו נכון את המציאות, התעלמו מדיווחים ולא העבירו מידע רלוונטי, והם לא, עדיין, יש למפקד הגזרה הבכיר אחריות לכך שהוא בעצמו בחר לעצום עיניים ולא להסתכל למה שקורה מעבר לגדר.
בסוף השבוע הקרוב תתפרסם ב"מקור ראשון" כתבה עם לוחמי גולני שנמצאים כעת בצפון. אחד הקצינים שהיה במשך מספר חודשים במוצב נחל עוז וגם בשבעה באוקטובר, סיפר לכותב שורות אלה כי היו תרחישים ל"יום קרב" אך הם כללו הפרות סדר בלבד, ולכן, שימו לב לאבסורד, ללוחמים כלל לא היו אמצעי לחימה נפיצים, אלא רק רימוני גז, ושני טילי לאו בכל המוצב. זהו. לטענתו, אם במקום כמות רימוני הגז שהייתה לו ברכב של כיתת הכוננות הפלוגתית, היו לו רימונים נפיצים, המצב היה אחרת והוא היה מחסל בעזרתם את מאות מחבלים שחדרו למוצב.
הסיפור הזה מספר את העיוורון ממנו סבלו בכירי צה"ל בכלל והמפקדים הבכירים ברצועת עזה בפרט. במשך שנים, הם התרגלו למה שכונה "צעדות השיבה", וטענו כי מדובר בהפרות סדר בלבד, למרות שלא מעט פעולות טרור נעשו במהלכן, וחיילים נפגעו ואף נהרגו. למרות כל תמרורי האזהרה, ההישענות על המודיעין החד ממדי לא הייתה מאותגרת, וההסתמכות על הגדר ויכולות התצפית היו מוחלטות עד כדי ביטול כל היערכות לתרחיש בהם יכולות אלה נפגעות.
אפשר וצריך להאשים את אגף המודיעין ושב"כ, ולטעון שמשהו בתפיסה המודיעינית צריך להשתנות, אבל יתרה מכך, משהו בתפיסת הביטחון וההגנה על שטח ישראל, והזלזול בכוונות הצד השני חייב לעבור טיפול שורש.
