בין קפלי פרשת נשא מסתתרות לא מעט דמויות, ולא רק אלו הקונקרטיות של הנשיאים המביאים קורבן. בתוך פרשיות החוק אנו פוגשים גלריה של טיפוסים, דמויות קולקטיביות או טיפולוגיות: בני לוי, המועל בקודשים, הצרוע והזב, הסוטה והנזיר. לכל אחד מהם כללים וחוקים ומגבלות, ואף חטא הרובץ לפתחו וסכנת מוות, ולצידה אפשרות לתיקון ולכפרה.
בני קהת מוזהרים (עוד בסוף פרשת במדבר): "ווְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים… ולא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". מי שמועל בקודשים יכול להתוודות, להשיב ולשוב ולכפר. לטמאים המורחקים יש אפשרות להיטהר ולשוב למחנה, לסוטה יש אפשרות להוכיח את חפותה ואף לזכות ולהיפקד, והנזיר, אם נטמא, יכול להיטהר ולהשלים את נדר נזירותו.
קישור מפורסם עורכים חז"ל בין הנזיר לסוטה, בהתייחסם לסמיכות הפרשיות, כמו גם למיקומה של מסכת נזיר בתוך סדר נשים:
תנא בסדר נשים קאי, מאי טעמא תני נזיר [התנא בסדר נשים הוא עומד, מדוע שונה כאן את מסכת נזיר]? תנא אקרא קאי [התנא עומד על דברי המקרא]: "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר", והכי קאמר: מי גרם לה לעבירה? יין, וקאמר: כל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין (נזיר ב ע"א).
כלומר, הקישור הוא כפול: היין גורם לחטאי עריות, וממילא מי שנחשף אליהם, עדיף שיזיר עצמו מן היין.
קישור פחות מוכר נעשה לעניין הקודשים והקדשת התרומות לכוהנים, המופיע בפרשתנו:
אמר חזקיה בריה דרבי פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן – סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" וסמיך ליה "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" וכתיב "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (ברכות סג ע"א).
אני מבקשת להמשיך את בחינת הנזיר לאור הקשרים נוספים בפרשה, בתורה ואף מחוצה לה.
שליטה על הגוף
משלושה דברים בלבד פורש הנזיר היהודי: מן היין ומכל דבר שקשור במקור היין או בתוצריו; מן התער, והוא מגדל את שערו פרע; ומטומאת המת ומכל חשיפה למת – כך שאפילו לבני משפחתו הקרובים לא יטמא במותם (בשונה מהכוהן, שמותר לו להיטמא לשבעת הקרובים).
הנזירות מתמקדת בגופו שלו: בהקפדה ובשליטה מלאה על מה יאכל או ישתה, ואיך יימנע מהיין שעשוי לגרום לאובדן השליטה העצמית; באופן שאולי מנוגד לכך – דווקא את שערו יגדל פרע ולא יעביר תער על בשרו; והוא ישמור על בשרו גם מפני מגע בגוף המת ובטומאתו. מכלל הן אפשר לשמוע את הלאו הבולט כל כך – ממה הנזיר לא פורש, ובהשוואה למושג הנזירות בעולמות אחרים, הדברים מתחדדים אף יותר.
מושג הנזירות בעולמות המשיקים לנו שונה עד מאוד, ומתמקד דווקא בפרישה מן הסדר החברתי. נזירות היא כמעט שם נרדף להתרחקות מן החברה, לפרישה מן הקהילה ופרישה מן המשפחה: בין אם מדובר בנזיר הנוצרי המתבודד במנזר, אינו מקים משפחה וכל יחסים עם בני המין השני אסורים עליו, ובין אם מדובר בנזירים בדתות המזרח שגם אם היו בעלי משפחה, הם פורשים ממנה ומן הקהילה המקורית שלהם, ועוברים אל חברת הנזירים.
פרישות הנזיר היהודי כוללת אומנם מרכיבים שיבדלו אותו באופן מסוים מן החברה: שתיית יין תשפיע מן הסתם על האינטראקציה החברתית בעולם שבו שתיית יין מקובלת מאוד, ואף על התנהגותו בנסיבות חברתיות; השיער יבדל אותו חיצונית מן הסביבה, ויכריז עליו שהוא אדם שקיבל על עצמו נזירות, דבר שיגרור אולי יחס שונה ואף יסייע לחברה שלא להכשיל אותו בדברים האסורים עליו ("מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר… ולפני עור לא תתן מכשול"; עבודה זרה ו ע"ב); והנזיר גם ייאלץ שלא להיטמא אפילו לבני משפחתו הקרובים ביותר במותם, ולא לנכוח בהבאתם לבית עולמם או לפקוד את קברם.
אך כל זה לא מחריג את הנזיר מן הסדר החברתי ולא פוטר אותו מן החובה הפשוטה של כל יהודי להיות חלק מקהילה, ממשפחה, מבית. הנזיר מצווה, ממש כמו כל אחיו, להינשא ולהביא ילדים לעולם. הוא מחויב במצוות כיבוד אב ואם ובכל המצוות הקהילתיות, כולל אלה הדורשות מניין, רוב עם, עלייה לרגל וכדומה.
הפרישות שלקח על עצמו משפיעה כמובן על אורח חייו ואף על מראהו החיצוני המבדיל אותו מן הסביבה, אך היא לא משנה מן היסוד את האינטראקציות החברתיות שלו. מאשתו, ילדיו או הוריו יתרחק רק במותם, ולא חלילה עוד בחייהם.
לא מתנזר מהמשפחה
הרואה גבר קנאי החושד באשתו שקלקלה ומתוודע למערכת היחסים העכורה שלהם, יזיר עצמו מן היין שעלול ליטול מאנשים את שיקול דעתם ולקלקל מערכות יחסים, אך לא יזיר עצמו מן האישה עצמה, מן הזוגיות, מן המשפחה. זאת משום שפרישה מן המשפחה, הקהילה והמחנה, אינה סימן לקדושה יתרה, להפך.
הפרשה מלמדת אותנו מי כן נשלח החוצה מן המחנה: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". הווה אומר: הטמאים משולחים מן המחנה, לא מבקשי הקדושה.
גם מי שמבקש לו ייחודיות בדרכו הרוחנית (וכלל לא בטוח אם התורה רואה רוחניות זו בעין יפה דווקא, שהרי הנזיר מביא קורבן חטאת בסוף ימי נזירותו הקצובה בזמן), מתבקש למצוא את דרכו הייחודית כחלק מן הקהל, כחלק מן המחנה, בהמשך הערבות ההדדית זה לזה – ברוח ובחומר.
