מישהו אמר לצ'רצ'יל בזמן המלחמה שהמנהיגים צריכים להצמיד את אוזנם לקרקע, כדי לשמוע מה חושב העם. צ'רצ'יל ענה לו שהעם הבריטי לא ירחש כבוד רב למנהיגים שניצבים בתנוחה המפוקפקת הזו. מאז ומתמיד אנחנו לכודים בפרדוקס הזה: אנחנו דורשים ממנהיגינו שיקשיבו לקול ההמון, ואז מאשימים אותם בפופוליזם. אם נדבר על מצבנו היום, ברור שהמנהיגים שלנו כשלו. איך נזכה למנהיגים טובים יותר? התשובה הנפוצה היא שצריך להחליף אותם. זה נכון, אך זה לא יועיל אם לא נשתנה גם אנחנו.
מקובל לטעון שמנהיגינו הבכירים הם מושחתים ו/או כסילים, ולכן צריך להחליף אותם ב"חבר'ה טובים"; בצעירים האיכותיים שאנחנו רואים בצבא, בהייטק ובארגוני המתנדבים. במקום תשובה לטענה הזו אספר סיפור. אחרי שהשתתף נתן שרנסקי בישיבת הממשלה הראשונה שלו בתור שר, התקשר אליו העיתונאי דן סממה, ושאל אותו על העימות בין נתניהו למרידור. שרנסקי ענה לו: "ישיבות הממשלה סודיות, ואסור להדליף מהן". סממה אמר לו: "אחרים כבר סיפרו לי. אם לא תספר גם אתה, הציבור ישמע רק את נקודת המבט שלהם". מה "בחור טוב" אמור לעשות במצב הזה? אם יתנהג כאדם טוב באמת ולא ידליף הוא יוצג לציבור כבחור רע, או סתם כחדל אישים, שאינו מוזכר בחדשות לעולם בהקשר חיובי.
למה אין די בכך שהמנהיג יהיה "בחור טוב", איש נחמד ולא מושחת? בגלל שלוש סיבות. קודם כול, לא לכל "בחור טוב" יש בסיס רעיוני מוצק ונכונות לשלם מחיר בעד הרעיונות הללו. שנית, הלחצים שפועלים על פוליטיקאים הם מסדר גודל אחר לגמרי. הם מקבלים בכל יום החלטות שנוגעות למיליארדי שקלים ולחיי אדם, וגם סופגים לחץ בינלאומי עצום. השלב הקודם של חייהם – שלב ה"בחורים הטובים" – בדרך כלל לא הכין אותם לשום דבר כזה. התנ"ך מספר לנו על "הבחור הטוב" האולטימטיבי: "שאול – בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם". אחרי כמה שנים בתור מלך, הבחור הטוב שאול הפך לשבר כלי נוירוטי.
יש אכן במנהיגינו כמה אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל את הקיוסק של השמיניסטיות באולפנת כפר–פינס. אך רובם אינם כאלה: רוב המנהיגים שלנו היו פעם "בחורים טובים"
שלישית, וזה אולי הכי חשוב, אנחנו אומרים שאנו רוצים פוליטיקאים ערכיים והגונים, אך בפועל אנחנו מייצרים עבורם תמריצים הפוכים. אנחנו מגיבים לפוליטיקאים צעקניים ושטחיים. אנחנו לא מתעניינים בחברי הכנסת שעושים עבודת הכנה יסודית לפני כל ועדה, אלא בח"כים שצורחים לפני המצלמות. פעם אמרתי לפוליטיקאי אחד: "רוב האנשים מנסים להישמע יותר חכמים ממה שהם באמת. אתה אדם מבריק. למה אתה מנסה להישמע פחות חכם ממה שאתה באמת?" הוא ענה לי בגילוי לב: "כשנכנסתי לפוליטיקה ניסיתי להעביר מסרים מורכבים ומתוחכמים, אף אחד לא הקשיב". כל עוד אנחנו נתגמל התנהגות שטחית, כך הם יתנהגו.
יש אכן במנהיגינו כמה אנשים שלא הייתי נותן להם לנהל את הקיוסק של השמיניסטיות באולפנת כפר־פינס. אך רובם אינם כאלה: רוב המנהיגים שלנו היו פעם "בחורים טובים". למעשה, אם אחרים היו מחזיקים היום בהגה, סביר מאוד שלאנשים כאלה בדיוק – לפוליטיקאים העכשוויים שלנו – היינו פונים כדי שיצילו את המדינה. הם השתנו אחרי שנכנסו לפוליטיקה. זה מה שצפוי לקרות גם למחליפיהם.
לכן חשוב כל כך "מדד הדיבור" שהשיקה באחרונה חבורה של הורים ואחים שכולים. המדד הזה מודד אילו פוליטיקאים ועיתונאים הפיצו הכי הרבה דיבור מפלג וארסי ברשתות החברתיות בשבוע החולף, ומפרסם את התוצאות. הפרסום הזה מייצר תמריץ הפוך: לא לפלג, לא לרדד, לא להסית, לא לגדף. אפשר בהחלט להביע עמדות שנחשבות קיצוניות – אבל בתבונה, בשיקול דעת ובניסוח ענייני.
חברה בריאה מציבה לאישי הציבור שלה קווים אדומים: יש דברים שאסור לעשות. לו היינו חברה בריאה כזו, היה ברור לנו שאדם לא יכול לכהן כשר אם הוא מקליט ומדליף שיחות שלו עם מפכ"ל המשטרה הכפוף לו; שלא ייתכן ששרה תסלול כבישים בעיקר לפעילי מפלגתה; ושאדם שמכנה מתיישבים ביו"ש "תתי־אדם" אינו ראוי להיות מנהיג פוליטי בישראל. למרבה הצער, אין לנו היום קווים אדומים כאלו. בהיעדרם אנחנו יכולים לפחות להתייחס לממוצע: מי האנשים שבכל שבוע הפיצו הכי הרבה רעל.
ככל שנחפש מידע כזה כך נייצר תמריץ חזק לפוליטיקאים להתנהג אחרת. כל עוד לא ננהג כך, כל עוד נמשיך לתמרץ התנהגות שטחית ומפלגת, זה מה שנקבל ממנהיגינו. משבר המנהיגוּת הוא גם משבר המונהגוּת. כשאנחנו נתנהג אחרת, גם הם ישתנו.
