בני גנץ ציין השבוע את יום הולדתו ה־65, גיל הפרישה לגמלאות עד לא מכבר, אבל בפוליטיקה הוא עדיין טרי יחסית. בקושי חמש שנים וחצי. מה שכן, הוא הספיק המון בתקופה הלא־ארוכה הזו: לייסד שלוש מפלגות (חוסן לישראל, כחול לבן והמחנה הממלכתי), לכהן כשר הביטחון וכראש הממשלה החליפי, להיות חבר בקבינט המלחמה תשפ"ד, והחל מהשבוע גם לפרק ממשלת חירום בעיצומה של מלחמה כבדה. בקריקטורה טרייה של מאייר פלסטיני נראים גנץ ואיזנקוט צונחים ממטוס בוער שעליו דגל ישראל.
"המנהיגות והאומץ הם לא רק להגיד את מה שנכון, אלא לעשות את מה שנכון", הכריז גנץ בנאום הפרישה שנדחה קלות לרגל שחרור ארבעת החטופים, אך כנראה אפילו הוא עצמו יודע שהפרישה אינה מעשה נכון. ספרי ההיסטוריה יעלו על נס את הצטרפותו לקואליציה השנואה עליו אחרי פרוץ הקרבות, ויציינו שנהג באופן ממלכתי גם בעידן הקורונה 2020, אך עלולים לקבוע שרק אויבי ישראל הפיקו תועלת מפרישתו מהממשלה ביוני 2024. כבר השבוע נמתחו חיוכים רחבים מעבר לגבול. גם אנחנו היינו מחייכים אילו נודע לנו – להבדיל – על קרע בין סינוואר להנייה או בין טהרן לנסראללה, וגנץ מודע לכך היטב. לכן הוא נשאר בקואליציה ימים רבים, הרבה מעבר לתכנון המוקדם, אבל גם הרבה לפני סיום המלחמה. בסקרים הטריים הוא כבר נענש על כך.
מה הסיבה העיקרית לפרישה של המחנה הממלכתי? בעיקר בן־גביר. גנץ ואיזנקוט התקשו לשאת את השפעתו הגדולה של יו"ר עוצמה יהודית על התנהלות הממשלה, ואת עצם נוכחותו בסביבת העבודה השלטונית. אפשר להבין לליבם. שני הרמטכ"לים לשעבר רחוקים ת"ק פרסה מהשקפת עולמו של בן־גביר, ולפיכך סירבו לשלם לאורך זמן את המס הנפשי הכרוך בהתמודדות עם גחמותיו. כשלחצי הפרישה עליהם משמאל גברו, לחצים מופקרים, הם נשברו. אבל מהותית אין הבדל גדול בין תפיסת המערכה שלהם לתפיסת המערכה של נתניהו, ודאי לא אחרי שהוא יישר איתם קו בנושא עסקת חטופים וחמאס דחה אותה. "הניצחון המוחלט" נוסח נתניהו הוא פחות או יותר "הניצחון האמיתי" שאוזכר בנאום גנץ. חילוקי הדעות המעשיים ביניהם מצטמצמים לעניין קביעת מועד לבחירות והקמת ועדת חקירה. נתניהו רוצה לדחות את שתיהן ככל האפשר. לכן הוא לא התאמץ להשאיר בממשלה את המחנה הממלכתי.
"דלתי תישאר פתוחה לכל מפלגה ציונית שמוכנה להיכנס תחת האלונקה", נאמר בתגובה הקצרה שלו לנאום גנץ, קצרה ומופרכת. דלתו אינה פתוחה לכל מפלגה ציונית. בסתיו האחרון היא נסגרה בפני ליברמן, שהשתוקק להצטרף לממשלה ולשבת בה לצד החרדים. עכשיו כבר מאוחר. ליברמן או סער לא נכנסים במקום גנץ. גוש נתניהו ייאלץ לנווט בגפו את ישראל בשעתה הקשה ביותר זה 75 שנים. קלושים הסיכויים שהוא יוכל לנווט אותה בהצלחה. אם מישהו בימין מקווה שפרישת המחנה הממלכתי תקצר את הדרך לניצחון על חמאס, צפוי לו מפח נפש. החיים בלי גנץ ואיזנקוט יהיו קשים פי כמה מהשותפות איתם, אולי אף בלתי אפשריים.
ממשלת הימין המלא תצטרך להתמודד לא רק עם סינוואר ונסראללה, אלא גם עם התנגדות קשה מבית. כוחות קפלן וכלי התקשורת, שהצליחו להוציא השבוע את גנץ מהממשלה, ישאפו להכניע אותה כליל. הרטוריקה המסיתה שלהם מחריפה משבוע לשבוע. הם מבטיחים מפורשות "גיהינום" לנתניהו, ונערכים בהתאם. לא רק יאיר גולן מחרחר מרי אזרחי, גם דוברים מתונים לכאורה משתוקקים בקול ובכתב ליציאה של מיליון מפגינים לרחובות. אפילו אם הם יוציאו בסוף רק מאה אלף, בטלוויזיה כבר ידאגו לנפח פלאים את המשקל הסגולי של ההפגנות, ולייצר פה תחושה של התקוממות כללית. ממשלת הימין לא הצליחה לנצח אותם בקרב על הרפורמה המשפטית, קשה להאמין שהיא תצליח להתעלם מהם תוך כדי מלחמה קשה בצפון ובדרום, צונאמי מדיני וגירעון מעיק בתקציב.
היא בוודאי לא תצליח לכפות את דעתה על מערכת הביטחון. רק בסרטים או במיתולוגיה רומנטית ממשלות מוציאות צבא למלחמה שהוא אינו מתלהב לנהל. באוקטובר צה"ל רצה מאוד לפלוש לרצועה ולהכות בחמאס, אבל מאז חלפו ימים רבים. המוטיבציה של הלוחמים הסדירים עדיין בשמיים, אך למילואימניקים קשה יותר, קל וחומר כשהם רואים כיצד הקואליציה מתגייסת באמצע המלחמה לאשרר את השתמטות החרדים מצה"ל. גם המצב המדיני הקטין מאוד את דרגות החופש המבצעיות. לכן במטכ"ל ובשב"כ מעדיפים עסקת חטופים כואבת על פני המשך הלחימה. הדעה השלטת שם אומרת שצריך להסתפק בהישגים עד כה, ולצאת להפסקה שתאפשר לישראל לשקם את מצבה המדיני, לרענן את הצבא ולקדם את פני הסכנה האיראנית. ליברמן אומנם מגזים כשהוא מזהיר מפני שואה שטהרן מכינה לנו בתוך שנתיים, אבל גם סכנת שואה בתוך עשר שנים מצריכה טיפול מיידי.
לפני המלחמה תכננה טהרן להשמיד את ישראל עד 2040. שעון גדול במרכז העיר ספר את הימים לקראת הרגע הגדול. אבל בינתיים התיאבון האיראני גדל ולוח הזמנים התקצר. ישראל חייבת לגייס את כל תעצומותיה וללכד שורות כדי לשבש אותו. לנוכח אירועי השבוע בזירה הפוליטית, ברור שהיא תתקשה לעמוד בכך בלי לארגן את הזירה מחדש. קואליציה קטנה, שחברים וחברות לא מעטים בה סובלים מתסמיני אינפנטיליות, לא תוכל לסחוף את צה"ל לניצחון. גורלנו תלוי במידה רבה בקומץ המבוגרים האחראים בה, ובאומץ ליבם. בקרוב הם יצטרכו לעשות מעשה.
