גנץ ואייזנקוט נקטו במהלך חסר אחריות

זמן קצר אחרי מבצע אנטבה, ביולי 1976, התקיימה ישיבת כנסת לציון האירוע. ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה אז לדוכן. מולו, בשולחן הממשלה, ישבו ראש הממשלה יצחק רבין והשרים שמעון פרס, יגאל אלון, ישראל גלילי ויוסף בורג. הנאום של בגין היה מרגש במיוחד. "אנו נותנים כבוד היום בשם האומה כולה לצבאנו, לרמטכ"ל, למפקדים ולחיילים אשר הוכיחו כי אכן, חוּדַש דור המכבים בימינו.

"מבקש אני לומר כי לכולם הזכות, אבל ראש הממשלה הוא ראש צוות, ואולי גם בזכות הניסיון שהיה גם בחיי, יודע אני כי ראש צוות, בעוד כולם אחראים, הוא שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות – ומי יודע איזה כובד לטיפה הזו. לכן היום אומַר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים על מחנות שונים. בבית הזה, החופשי, בוודאי יהיו ויכוחים בינינו, יסודיים, רציניים, אולי גם חריפים, אבל ביום הזה בכל ליבנו נאמר: ראש הממשלה, כל הכבוד".

זוהי ממלכתיות במיטבה. ראש האופוזיציה עולה לדוכן ומוקיר את ראש הממשלה שאישר החלטה מבצעית יוצאת דופן, למרות המשקולת האדירה שרובצת עליו כאשר הוא נותן את הפקודה הגורלית ומסכן את חייהם של רבים וטובים כל כך. לצערי אנחנו רחוקים שנות דור, תרתי משמע, מהימים הממלכתיים ההם. לא שמעתי השבוע איש מהאופוזיציה משבח את ראש הממשלה נתניהו אחרי מבצע השחרור ההירואי של ארבעת החטופים בנוסיראת. איש לא ציין הפעם את טיפת האחריות העודפת של נתניהו והחמיא לו בפה מלא כמו שעשה מנחם בגין.

בני גנץ לא עשה את זה, גם לא איזנקוט ובטח לא יאיר לפיד. היחיד שגילה גדלות נפש והודה לראש הממשלה בדמעות היה שדר ערוץ 12 ערד ניר, שלא ידוע בחיבתו לנתניהו. מן העבר השני חייבים להודות כי נתניהו, וכך גם כל חבורת השרים בימין, לא היו משחררים מילה אחת של פרגון אילו ראש הממשלה בזמן המבצע היה יאיר לפיד או נפתלי בנט. הפכנו אטומים ועוינים זה לזה, ועוד בעיצומה של מלחמה קשה על חיינו כאן.

אגב, הנאום המיוחד הזה של מנחם בגין לא הזיק לו. המדינה, כמו העולם כולו, יצאה מכליה נוכח מבצע אנטבה, אחד הדמיוניים שנעשו כאן. בגין רק רכב על כנפי הקונצנזוס והגאווה הלאומית, והודה לרבין על עוז הרוח והתושייה. שנה לאחר מכן, בבחירות 1977, ניצח בגין והחליף את רבין בראשות הממשלה, עם הישג שיא לליכוד: 47 מנדטים.

אני מכיר את כל הטענות של אנשי המחנה הממלכתי. ובכל זאת, הייתי רוצה את שני הרמטכ"לים לשעבר רוכנים על המפות של לבנון בקבינט המלחמה ולא נואמים בקפלן

גם המבצע בנוסיראת סימל את פוטנציאל האחדות של העם. במשך שעות הייתה כאן התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עצומה ושמחה שחצתה את כל הגבולות והלהיבה את כולם כאחד, צפון ודרום, ימין ושמאל, דתיים וחילונים. הציבור כולו, בלי הבדל, ציפה לאיזו בשורה טובה אחרי כל המרורים שאכלנו כאן מאז 7 באוקטובר. וכאשר היא הגיעה, היא גררה את כולם לתגובות שהזכירו לי את אלו שאחרי אנטבה.

אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש. להפך. הוא חטף כמה בוקסים מיד אחרי מבצע השחרור בשבת. ביום ראשון לקח בני גנץ את שרי המחנה הממלכתי ועזב את הממשלה. עד לרגע זה קשה לי להבין את המהלך. ממשלת נתניהו, כפי שהיא נראית היום, היא בעייתית ולא מאוזנת. לציונות הדתית ולעוצמה יהודית יש כוח איום והשפעה גדול במיוחד על נתניהו. נקודת ההשקפה שלהם היא דתית, תורנית, משיחית, שלא בהכרח רואה את תמונת המצב האזורית והכללית אם ניכנס למערכה צבאית עצימה נגד חיזבאללה, במקביל למלחמה בעזה. המטרה המוצהרת היא להקים התנחלויות בעזה, ואם אפשר גם בדרום לבנון, יהיה מה שיהיה, אם בכלל יהיה.

מול הקונספציה האמונית הזו, נתניהו נשאר כמעט לבדו. בליכוד לא עוזרים לו, והמפלגות החרדיות לא נוהגות ולא תמיד יכולות לנקוט עמדה בנושאים ביטחוניים ומדיניים. ראש הממשלה נחרד מההשפעה הזו. הוא לא רצה את סמוטריץ' ובן־גביר בקבינט המלחמה שהקים עם שרי המחנה הממלכתי. גם בני גנץ ואיזנקוט חושבים כמוהו. אז מה הם עשו? פירקו את הממשלה ואת קבינט המלחמה כדי להעמיק את ההשפעה של הקיצוניים על נתניהו, שגם כך נראה לפעמים אובד עצות, והיום עושה הכול כדי להתחמק ולא להכניס את שרי הציונות הדתית למוקד קבלת ההכרעות.

גנץ ואיזנקוט נקטו כאן מהלך חסר אחריות, בשעה שכולם עדיין משוועים לאחדות בצמרת הביטחונית. במקום להילחם לצד נתניהו מול חיזבאללה, הם יילחמו נגדו מבחוץ ויפקירו את השטח לגמרי. אני מכיר את כל הטענות של אנשי המחנה הממלכתי; הם לא השפיעו, הדיונים בקבינט היו הזיה, נתניהו לא רצה לעסוק ביום שאחרי המלחמה, ההחלטות שקיבל היו פוליטיות ונבעו משיקולי שרידות. הכול אולי נכון. ובכל זאת, הייתי רוצה את בני גנץ וגדי איזנקוט, שני רמטכ"לים לשעבר, רוכנים על המפות ותצלומי האוויר של לבנון בקבינט המלחמה, ולא נואמים בקפלן נגד הממשלה שהפקירו מאחור.

מורשת בן־גוריון

בהמשך השבוע הגיע תורם של נתניהו ושותפיו לבעוט באחדות שהם כל כך מטיפים לה, ועוד ברגע קריטי של המערכה. ביום שני אישרה הכנסת את החלת חוק הרציפות על חוק הגיוס. כולם מבינים שמדובר בחוק בדיחה, שלא מגייס שום צעיר חרדי. זה היה מחזה קשה לצפייה. העם רואה לנגד עיניו אוכלוסייה ענקית, קרוב למיליון וחצי איש, שלא מוכנה להשתתף במאמץ המלחמתי ואולי להציל את המדינה. במקביל עוברים חוקים שמכבידים את הנטל על חיילי הסדיר והמילואים, שרבים מהם כבר לא מסוגלים ללבוש מדים בפעם השלישית ולצאת שוב לעזה או לצפון.

זוהי סוגיה לאומית כואבת וחסרת פתרון כבר שנים. החרדים לא יתגייסו, ואין מה לעשות בעניין הזה. המאבק שיימשך במהלך הדיונים השבוע בוועדת החוץ והביטחון, לקראת הקריאה השנייה והשלישית והדיון הצפוי בבג"ץ, רק יכניסו עוד פירוד בעם. אם אנחנו מדברים על מנהיגי עבר, דוד בן־גוריון הסכים לשחרר משירות צבאי קבוצה של לומדי תורה, וכאן התחילה הבעיה. הדרך הנכונה גם כיום היא לבחור אלף תלמידי חכמים, כל אחד עילוי בתורה, כמו שבוחרים בפינצטה ספורטאים מצטיינים שפטורים מגיוס. אבל גם זה לא יקרה.

ואם כל זה לא מספיק לנו, ראינו השבוע את ההתייחסות האיומה של נבחרי הציבור בכנסת למשפחות החטופים שלא יודעות את נפשן. בימי מבצע אנטבה זעק מנחם בגין גם את הזעקה של בני הערובה, וסיפר איך החוטפים הפרידו בין מחזיקי דרכון ישראלי, שרובם היו יהודים כמובן, ובין האחרים, ושלחו כל אחד לתור אחר, כמו בימים האפלים של השואה. מישהו בליכוד יכול להיכנס היום לדמות המאחדת הזו, או שהדרך היא דווקא לבנות ולהיבנות על הפילוג בעם?