לפני כמה שבועות התארחה אילנה דיין בפודקאסט על עולם התקשורת של דוד ורטהיים, כתב התקשורת של וואלה. לשווא ניסתה אילנה לאורך כל השיחה לשכנע ש'עובדה' אינה תוכנית תעמולה פוליטית חד-צדדית במסווה של "תחקירים מעמיקים", ו"ראיונות בלעדיים", שמשום מה איכשהו יוצא שכולם נגד הממשלה. אבל לא זה העניין.
לסיום שואל אותה ורטהיים שאלה – בעיניי לא מעניינת, אבל התשובה שנותנת אילנה – הו, היא דווקא כן מעניינת. והשאלה היא: "אם היית מראיינת את סינוואר, מה היית שואלת אותו?"
אתם מכירים את המימיקה והאינטונציה. אילנה מתנשפת, מחמיאה על השאלה "הקשה", נותנת הקדמת כסת"ח על כך שהריאיון, לו הייתה מקיימת אותו, היה "לא לשם השואו אלא לשמוע משהו שעוד לא שמעת", ואז נעטפת בדוק המהורהר הרגשני המוכר, כולל הפאוזות להדגשת האלמנט הדרמטי שבעומקן ובמקוריותן של השאלות שהייתה שואלת, ועונה:
"(הייתי שואלת אותו) מתי החלטת שאתה יוצא לדרך. אם חשבת לרגע מה המשמעות של זה לגבי העם שלך והאנשים שימותו מבני עמך.
ואולי לפני כל אלה, אם אני יכולה להראות לך תמונה שראיתי במו עיניי בתוך בית בבארי, של מזרון רווי בדם של ילד קטן שהיה שם ונרצח. אתה מוכן לראות את התמונה הזאת? אתה מוכן להסביר לי איזו מלחמה על איזה חופש שבעולם מצדיקה רצח של ילד קטן?
הייתי מספרת לו על שני התאומים של איתי והדר ברדיצ'בסקי בכפר עזה. הייתי מספרת לו על הבחורה הצעירה שראיתי בסרט של דו"צ שמנסה להתחבא בכפר עזה בתוך גן ילדים. הייתי מספרת לו על ההוצאות להורג, הייתי מספרת לו על מעשי האונס שאני יודעת שאירעו במסיבה ברעים והייתי שואלת אותו אם הוא יודע את הפרטים. והייתי שואלת אותו אם הוא יוכל לחיות עם זה".
התשובה שלה מעניינת ואף חשובה בעיניי, כי היא חושפת בפעם האלף, בתמימות ומבלי משים, את הכשל היסודי ביותר של התקשורת הישראלית בהבנת המציאות כאן.
אילנה, זה ברור, מנסה לפנות אל הרגש של סינוואר. משתוקקת לחלץ ממנו, ולו דרך ניע זעיר בשרירי הפנים, ביטוי לחרטה על מה שעשה. הציפייה הזו, בתוספת חוסר היכולת שלה להבין שסבל בני עמו חשוב בעיניו כקליפת שום, היא ילדותית. היא נובעת מחוסר היכולת שלה להפנים את הלך הרוח הג'יהאדיסטי הפלסטיני, ומתוך זה להסיק שתמונות הזוועה האלה מבארי וכפר עזה, שאת תיאורן היא לואטת בדרמטיות למיקרופון של ורטהיים, לא יעוררו אצל סינוואר שום מבוכה או חרטה. ההפך – הן יעוררו בו גאווה. ואף הנאה. למה לתת לו את כל הטוב הזה לעיני עם ישראל?
בתשובה הזו של דיין לורטהיים טמונה הטרגדיה הגדולה של תשלובת התקשורת, האקדמיה והתרבות הישראלית.
במשך שנות דור יושבים עיתונאים באולפנים ומלהגים הבלים על אפשרות לשלום עם האויב. מרצים מכריחים סטודנטים להקשיב בכיתות לנאומים פוליטיים שאינם יותר מאשר משאלות לב של ילדים קטנים, וקובעי טעם תרבותי קודחים לראשינו להיטים בסגנון "אדם מוזר הוא האויב שלך, בדיוק כמוך" וכו'. אין להם האומץ להודות שלא – האויב אינו כמונו, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. הוא לא רוצה פשרה ושלום אלא רק לרצוח את כולנו. ואם נראה לו תמונה של ילד יהודי שאנשיו רצחו במיטה שלו בבארי, התגובה האותנטית שלו תהיה שמחה, סיפוק, גאווה, התרגשות, קנאה במבצעים, כל אשכול הרגשות החולני הזה.
אילנה מייחסת לסינוואר דרך חשיבה ועולם ערכים של המערב, ולפיו המראות האלה אינם נפלאים, כפי שהם בעיניו, אלא מזעזעים, כפי שהם בעיניה. ובשם הייחוס הזה, שהוא מדהים בחוסר היכולת שבו לראות את המציאות נכוחה, היא בעצם מתחננת לקבל ממנו ביטוי לחרטה. היא הייתה רוצה לשאול "אם הוא יוכל לחיות עם זה", כי היא לא מבינה, וכנראה לעולם כבר לא תבין, שהוא חי למען זה. וכמוהו הרוב המוחץ של בני עמו.
ומאליו ברור למה היא לא מבינה את זה. כי ההבנה הייתה ממוטטת עיקר אמונה ומגדיר זהות בסיסי שלה ושל המחנה שלה: החתירה הטוטאלית לוויתור לערבים, אם לא למען שלום, לפחות למען שקט. ואם אין ולעולם לא יהיה שלום איתם, וכל ויתור להם (כפי שהדגים הטבח בעוטף) רק ישקיע את המדינה בצרה עמוקה יותר, במה נשאר להאמין? ולמען מה לפעול?
בלית ברירה נאחזים בעיקר האמונה בכל זאת, ומייחלים לחרטה מסינוואר.
האם יש ניתוק יותר הרסני מהמציאות מזה שמדגימה כאן אילנה דיין?
