אומרים שכולנו קצת בפוסט־טראומה. צודקים. בשבת שעברה קלטתי פתאום רחש בקבוצות הטלגרם והוואטסאפ שלי, והגוף שלי נדרך פיזית: מה עכשיו? כשחבר שלח הודעה ששחררו ארבעה חטופים קצת פקפקתי. את השם של החבר שיניתי מזמן ל"זאב־זאב", כי מתחילת המלחמה גיליתי שאם אני רוצה לדעת מה לא קרה, אני צריך רק לקרוא את השמועות שהוא מעביר בוואטסאפ. אבל כמו בכל אגדת ילדים טובה, לפעמים הזאב באמת מגיע, ובמקרה הזה הזאב היה סבבה.
בשמחת תורה שירן הייתה בבוסטון, ואני סחבתי שלושה ילדים לממ"ד בשש בבוקר וראיתי גיהינום בטלפון. אז שכנעתי את עצמי שתיק־תק זה נגמר, אולי קצת מגזימים, יהיה בסדר כי צה"ל. רבאק, צה"ל. לא יכולתי לדמיין עד כמה מה שקורה אצלי בוואטסאפ הוא אנדרסטייטמנט של מה שאנחנו נכנסים אליו.
קלטתי שמה שהיה לא יהיה עוד כשראיתי סרטון אחד, מצמרר, כזה שאפילו טרנטינו היה אומר שהוא זוועתי מדי: בחורה צעירה, עם פנים יפות ומבט מבועת בעיניים, מובלת על גבי אופנוע כשמאחוריה ומלפניה מלא "בלתי מעורבים", והיא צורחת לחבר שלה, שמובל לצד האופנוע, שיעזור לה, והוא מבין שלא יוכל, והאופנוע מתרחק. ככה ראיתי לראשונה את נועה ארגמני: נעלמת לכיוון עזה, יחד עם כל דבר נורמלי שהיה בעולם הזה.
ישראל כידוע מתייבשת. והיא ממש, אבל ממש, צמאה לחדשות טובות. וכך בשבת אנשים שלא פגשתי שנים, גננות לשעבר, חברים מהצבא ואנשים שעשו איתי את לאוס שלחו הודעות פתאום אחרי שנים, כי ידעו שאני "בטלוויזיה" ויש מין אקסיומה מטופשת שאנשים "מהטלוויזיה" יודעים משהו שאתם לא. "שמעת משהו על חטופים?". "תגיד, מה שאומרים על נועה ארגמני נכון?". "זוכר שאתה חייב לי 500 שקל?". עניתי לכולם שאין לי מושג, אבל הצלבתי עדויות בעצמי ומכל כיוון עלתה תחושה של חדשות טובות. אנחנו בפוסט־טראומה חמורה עד כדי כך שאנחנו מאמינים לחדשות רעות הרבה לפני שאנחנו מוכנים לקבל חדשות טובות. אבל קיבלנו.
ד"ר זמרי הייתה בדיוק בהצגה עם הילדים. חיכיתי עד שתהיה לי מידה מסוימת של ודאות ושלחתי לה הודעה: מאמי, חדשות טובות. אחרי כמה דקות היא ענתה לי: וקיפלת גם כביסה? כתבתי לה שעדיין לא עשיתי כלים ושיש דברים יותר חשובים עכשיו, אבל היא לא ענתה. ככה היא כשאני מתחמק מהכיור. שחררו ארבעה חטופים, כתבתי לה.
לקח לה שתי דקות לענות, ואני מוכן להישבע ששמעתי אותה בוכה בוואטסאפ. גם אני קצת בכיתי כששמעתי, אבל כשראיתי את הסרטון של המציל בחוף כורז שחילצו ארבעה וכל החוף מתחיל לחגוג, נפתחו הברזים. נכון, זה אירוע טקטי, אבל מותר לנו לשמוח גם על ארבע נשמות טקטיות שחוזרות הביתה. יש עוד חטופים, וגם מי ששמחים טקטית צריכים להמשיך לשאוף לניצחון אסטרטגי שיחזיר את כולם הביתה וישמיד את כל ה"בלתי מעורבים" על האופנוע. אבל רבאק, תנו קצת לשמוח.
אחר כך הגיעה הידיעה על נפילתו של ארנון זמורה בקרב, והשמחה הגדולה התערבה בעצב, אבל גם בגאווה. לא הכרתי את ארנון, אבל גם בלי להכיר אני בטוח שאם רגע לפני הפריצה לבית הייתה יוצאת בת קול ואומרת לו: שומע, ארנון, אתה לא חוזר הביתה מהאירוע הזה – הוא היה פורץ בכל זאת את הדלת ומקריב שוב את חייו בשביל נועה ארגמני, אלמוג מאיר, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב.
ובמעבר חד ומבאס
בני גנץ. ישבתי עם ד"ר זמרי השבוע במרפסת. יום ראשון בלילה. שנינו חזרנו מעיסוקינו וחלקנו כוס יין רגע לפני שסוגרים את היום. תגיד, מאמי, למה בעצם הוא פרש, היא שאלה אותי. אני נשבע לכם שרציתי לתת לה תשובה טובה, משהו אמיתי לגבי מדיניות אחרת, או חילוקי דעות, אבל לא מצאתי.
צפיתי בנאום של גנץ בתחילת השבוע, נאום שאפילו חילי טרופר שכתב אותו כנראה התקשה לתת בו סיבות אמיתיות לפרישה. הייתה שם תערובת של אחריות, וכמה קשה לפרוש, ואני מוכן למות, וחוק הגיוס. אבל בסוף, אחרי שקראתי את הנאום כמה פעמים, אני אומר בפשטות: מצטער, חילי, אתה כותב מצוין, אבל יש גבול לכמה שניתן לעטוף במילים יפות אמת פשוטה.
בני גנץ פרש מהממשלה בגלל מילה אחת שקשורה לנתניהו, מילה עם ארבע אותיות, מילה שמתחילה באות ב' ויש בה פעמיים י', והיא בכלל באנגלית ובאופן מדהים היא לא "ביבי": המילה היא "בייס". בני גנץ פרש כי הבייס הפוליטי שלו סימן לו דרך הסקרים שזה מה שהוא צריך לעשות. לו היו חילוקי דעות אמיתיים אני מניח שהכותב המוכשר חילי טרופר היה מצליח להשחיל אותם לנאום, אבל אין. הדבר היחיד שיש הוא ירידה עקבית בסקרים, ויועצים פוליטיים שאמרו לבני שזה הזמן לצאת כדי לעצור את המפולת.
האם זה ישתלם בעתיד? אין לי מושג. מן המפורסמות שאני לא מן החוזים הפוליטיים המשובחים ביותר. אני רק יודע שאם הייתה פה תקשורת אמיתית, היא לא הייתה מלווה את הפרישה בזמן מלחמה בצהלות עידוד ובליקוקים שלא נראו פה כבר הרבה זמן, אלא בשאלה אחת פשוטה: למה, בעצם?
אני לא יודע מה יהיה האפקט של פרישת גנץ, ואני כן יודע שחברי קואליציית ה־64 צריכים לנהוג באחריות ולהבין שהניצחון חשוב יותר מכל מהמורה בדרך. הפרישה של גנץ היא בדיוק כמו תופעת הסרבנות המטורפת שהדהדה פה התקשורת הישראלית וארגוני המחאה. זה לא באמת משנה כמה סרבנות הייתה באמת, ולא באמת משנה ש"בסוף כולם התייצבו"; מה שמשנה זה איך האויב רואה את הדברים ומה הוא יעשה בעקבות זאת. בדיוק כמו בנושא הסרבנות, גם אחרי פרישתו של גנץ ישבו כל אויבינו וחיככו ידיים בהנאה. עכשיו נראה אם המהלך הפוליטי המופקר הזה יגרום להם, כמו ב־7 באוקטובר, להעלות את רמת ההימור.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
