לא בכל יום יצרן רכב אירופי מפסיק את הייצור בסין – ומחזיר אותו לצד השני של אירואסיה. כשזה קורה, כדאי להיות קשובים: ענקית הרכב וולוו החלה השבוע בהעברת ייצור המכוניות החשמליות שלה מסין לבלגיה. הסיבה? החברה מתכוננת להחלטת האיחוד האירופי להטיל מכסים על יבוא מכוניות חשמליות תוצרת סין. האיחוד יעשה זאת בעקבות ארה״ב, שכבר הטילה מכסים על מכוניות מסין באמצע מאי.
תזמון המכס אינו מקרי. בשנה שעברה הגדילה ממשלת סין את ההלוואות למגזר הייצור שלה, בניסיון לשמור על צמיחת הכלכלה. ההלוואות ניתנות בתנאים טובים מתנאי השוק: ריבית נמוכה, או משך פירעון ארוך יותר. הלוואות כאלה מעודדות יצרנים סינים להגדיל את הייצור שלהם, דרך העסקת יותר עובדים ביותר מפעלים וביותר פסי ייצור. הן גם מאפשרות להם לייצר במחיר נמוך ממחיר השוק, כשממשלת סין מסבסדת את הייצור ההפסדי.
התוצאה הייתה זינוק אדיר ביצוא הסיני כולו ב־2023, והדבר התבטא בין השאר בעלייה בייצור כלי רכב בכלל ומכוניות חשמליות בפרט. ייצור המכוניות בסין גדול פי כמה מהביקוש הסיני, וללא ביקוש פנימי עודף הייצור זורם החוצה, לשווקים כמו אירופה וארה״ב. היצרנים שם לא מצליחים להתחרות בסחורה הזולה יותר, שמחירה נובע כאמור מסבסוד ממשלתי.
עד לפני חצי עשור, התפיסה המקובלת בקרב כלכלנים וקובעי מדיניות בארה״ב ובאירופה הייתה שיבוא מוצרים מסובסדים טוב לכלכלה. אחרי הכול, הצרכנים האירופים והאמריקנים נהנים ממוצר זול יותר באדיבותה של ממשלת סין; העובדה שהמוצר הפסדי הוא בעיה של בייג׳ינג, שמשקיעה כסף באופן לא יעיל. הצרכן האמריקני והאירופי נהנה על חשבון משלם המיסים הסיני.
בשנים האחרונות השתנתה התפיסה במערב, או לפחות בקרב מקבלי ההחלטות. כן, הצרכן המערבי מרוויח (אולי – ואולי לא, מסיבות שלא נפרט כאן), אך המדינה שלו מאבדת תעשיות חיוניות. פלדה, פלסטיק, ספנות – כל אלה תעשיות שחלקים ניכרים מהן נסגרו בשנים האחרונות ברבות ממדינות המערב, והפעילות הועברה לסין. התעשיות הללו חיוניות לכל מאמץ מלחמתי, והעברתן לסין, שמסתמנת כיריבה אסטרטגית, פירושה שמעצמות המערב תלויות כלכלית באיום הגדול ביותר על ההגמוניה שלהן.
בעיה אחרת היא שלתעשיות בסיכון מצטרפות גם תעשיות מתקדמות בתחום האנרגיה המתחדשת או הכלכלה הירוקה: תאים סולריים, טורבינות רוח, סוללות וכלי רכב חשמליים. ארה״ב ומדינות אירופה שמות את יהבן על התעשיות הללו, שאמורות לספק מאות אלפי מקומות עבודה חדשים בשנים הקרובות כחלק מן המעבר לכלכלה דלת־פליטות. ללא התעשיות הללו, מדינות המערב יתמודדו עם אבטלה גבוהה ויפתחו תלות רבה יותר בסין, היצרנית המובילה של תאים סולריים, כלי רכב חשמלים וסוללות.
אז מה המערב עומד לעשות? הצעד הראשון הוא הטלת מכסים. ממשל ביידן הטיל מכס על יבוא כלי רכב סינים, בטענה לסבסוד לא הוגן של היצרנים. האיחוד האירופי פתח חקירה רשמית באוקטובר בדיוק באותו הנושא, ובעקבותיה הוא צפוי להטיל מכסים דומים בקרוב. צעד אחר הוא הטלת מיסי פחמן, שאמורים לשקף במחיר המוצר את כמות הפחמן שנפלטה בייצורו. המטרה היא להפוך מוצרים מזהמים ליקרים יותר, וכך לעודד הפחתת פליטות. מכסים כאלה יקלו על יצרנים במערב להתחרות, כי עיקר החשמל בסין מופק מפחם.
דרך אחרת להתמודד עם המגמה השלילית של התעשיות במערב היא הפעלת לחץ דיפלומטי וכלכלי על סין כדי שתקטין את היצוא שלה – וזאת באמצעות עידוד הצריכה הפרטית בתוך סין. במקום שיצואנים סינים יתחרו בשווקים בינלאומיים, צריכה מקומית חזקה תמשוך את היצוא בחזרה למדינה ואף תציע שוק ליצרנים במערב. אם השוק הסיני יממש את הפוטנציאל האדיר שלו, הוא יספק את תאוות המכירות של יצרנים סיניים ומערביים כאחד. מזכירת האוצר האמריקנית ג׳נט ילן כבר הבהירה בביקורה בבייג׳ינג שהיא מצפה מהסינים לטפל בבעיית עודף הייצור; גם שר האוצר של צרפת קרא לטפל בעודף הייצור הסיני.
כיצד תגיב בייג׳ינג? כרגע הסינים דוחים בחריפות את ההאשמות בדבר עודף ייצור, ומאשימים את המערב בניסיון לשמר את ההגמוניה הכלכלית שלו באמצעות פגיעה בסין. סביר להניח שככל שיוטלו יותר ויותר מכסים, והייצור הסיני יפגע, בייג׳ינג תצטרך לשקול מחדש את מדיניותה הכלכלית.
