חוברת של האנציקלופדיה התלמודית בנושא "מלחמה לאור ההלכה" מעוררת תמיהות קשות

האנציקלופדיה התלמודית היא מפעל תורני־ספרותי בעל היסטוריה מפוארת. הכרך הראשון בסדרה יצא לאור שנה לפני קום המדינה, ומאז מתקיים מאמץ ממושך ורב שנים להשלים את המלאכה. בראש מפעל האנציקלופדיה עמדו לאורך השנים אישים רבי מעלה, משמנה וסולתה של האליטה התורנית.

לאחרונה ראה אור קובץ מיוחד של האנציקלופדיה לרגל המלחמה שאנו נתונים בה, המוקדש לנושא "מלחמה לאור ההלכה". כרך זה אינו חלק מסדרת האנציקלופדיה, אך הוא מכיל ערכים שונים שהופיעו  במהלך השנים בכרכי האנציקלופדיה ובהם: מלחמה, עורכי המלחמה, כבוש מלחמה, אהבת ישראל, אונאת דברים ומחלוקת. מלבד ערכים אלה מובא בתחילת הספר מעין סיכום של עקרונות מתוך הערכים העוסקים במלחמה, תחת הכותרת "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה", וכן מאמרו הוותיק של הרב שלמה יוסף זוין, העורך הראשון של האנציקלופדיה התלמודית, "המלחמה", מתוך ספרו "לאור ההלכה".

ואולם עיון בקובץ מעלה שורה של תהיות.

במסגרת הערך "מלחמה" נכלל דיון שכותרתו "העוסק במצווה אחרת". בין הדברים נכתב כי "העוסק במצווה, נחלקו אחרונים אם רשאי להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמת מצווה". הקורא יתפלא: כיצד ייתכן כדבר הזה? הרי כל בר בי רב יודע שלצורך מלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה סוטה ח, ז) – וכי יש עוסק במצווה יותר מזה?!

במקורות לדברים אלה מפנים המחברים לדברי ה"תוספות יום טוב" על מסכת סוטה, שהוא בעל הדעה הסוברת "שאינו רשאי, שהרי הוא כשאר עוסק במצווה, הפטור מלקיים מצווה אחרת". ואילו בנוגע לדעה הנגדית, זו שסבורה שהוא "חייב להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמה", מפנים המחברים לספר "מנחה חרבה" ולמה שכתב "בדעת הרב עובדיה מברטנורא סוטה שם". ושוב נשאל את עצמנו: הייתכן שרבי יום־טוב הלר, בן המאה ה־17, בעל "תוספות יום טוב", יחלוק על דברי משנה מפורשת שבמלחמת מצווה "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו"? ועוד, הייתכן שהיחיד החולק על הדעה המובאת בשם התוספות יום טוב, אותה דעה שהיא פשט המשנה במסכת סוטה, הוא ספר לא מוכר במיוחד כמו ה"מנחה חרבה", בן המאה ה־20?

לא נוכל להרחיב במסגרת זו,  אך עיון בדברי התוספות יום טוב מעלה שהבנת דבריו הפוכה לחלוטין, וכי הוא לא העלה בדעתו שהעוסק במצווה יהיה פטור ממלחמת מצווה. היינו מגדירים כחידה את השאלה כיצד דעה כל כך לא הלכתית ולא קוהרנטית למקורות מצאה את מקומה באנציקלופדיה התלמודית, אילולא המגמה הברורה שנציג בסעיפים הבאים.

מלחמה היא עבודת ה'

"תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה", כך נכתב בערך "מלחמה / עורכי המלחמה". בהמשך מובאת דעה נוספת: "ויש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם". ואף דעה שלישית: "ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים, חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם". הקורא את הדברים מתרשם שאין אף דעה בהלכה הסוברת שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם יוצאים להילחם במלחמת מצווה.

על דברים אלו ראוי להזכיר דברים שפורסמו בשנת תש"ח, תחת הכותרת "לשאלת גיוס בני הישיבות" ושם העט "אחד מן הרבנים", שיש המייחסים אותו לרב זוין, מייסדה ועורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית:

זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש – לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל – "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא כד, ב; רמב"ם שבת ב, ל) וחכמיהם (רמב"ם שם) "כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (ט"ז או"ח שכ"ח ושו"ע הרב שם)? וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד תרה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!

המקור המובא לקביעה ש"תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה", הוא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. אך הרמב"ם אינו כותב שם שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, אלא שבני שבט לוי "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". לאחר מכן בהלכה האחרונה, מקום שהרמב"ם רגיל להקדיש דווקא לענייני השקפה ומחשבה, הרמב"ם מצהיר:

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא־להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר: ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי".

כלומר, גם בדברי הרמב"ם האלה לא כתוב שתלמידי חכמים נחשבים לבני שבט לוי, אם כי אין להתכחש לכך שהיו אחרונים שפירשו כך את דבריו. אך האם נכון, לאור זאת, להציג את הדעה הסוברת כי "תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה" כדעת הרמב"ם, כפי שנעשה באנציקלופדיה, או שהיה נכון להציג זאת כדעתם של אותם אחרונים שהסבירו כך את דברי הרמב"ם?

זאת ועוד, הראי"ה קוק כתב בפירושו להלכות אלה ברמב"ם:

ונראה דאף על פי שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פרטית. כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל התנחלות שלו, שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם".

הרב קוק לא סבר אפוא שדעת הרמב"ם היא ששבט לוי לא יוצא למלחמה, ובוודאי שתלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצווה. משום מה, דברי הרב קוק הללו לא הוזכרו באנציקלופדיה התלמודית. במקומם צוין מכתב של הרב קוק ממלחמת העולם הראשונה, שבו הוא טוען נגד גיוס בחורי ישיבה לצבא אנגליה.

הדעה המובאת כדעה השנייה בסעיף זה – "יש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם" – היא הסברו של הרב אליעזר ולדנברג בדעת הרמב"ם והתוספות, בספרו "הלכות מדינה". אך במקורות שם דעה זו מובאת דווקא כדעת הרב ולדנברג, ולא כדעת הרמב"ם והתוספות. הרב ולדנברג מסכים עם הבנת דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שלפיה תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, אך הוא מרגיש צורך להגביל את דבריו, שאם הם נצרכים לניצחון הם דווקא כן יוצאים. לאחר מכן הוא מרגיש שוב צורך לסייג את דבריו וכותב שאף על פי כן, תלמידי חכמים מיוחדים שתורתם אמונתם עדיף שישקיעו בלימוד התורה. באופן משונה לחלוטין החליט כותב הערך להצמיד את ההסתייגות האחרונה של הרב ולדנברג דווקא לדעה המתוארת כ"יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצווה הם יוצאים", ובכך ליצור למעשה דעה חדשה, שהמקום הראשון שבו היא מוזכרת הוא כאן, באנציקלופדיה התלמודית.

לסיכום, אופן הצגת הדעות בסעיף זה, בין אם אני חושב שהן מסתברות ובין אם לאו (כפי שכתב "אחד מן הרבנים"), אינו ממצה ונעשה באופן מעוות למדי.

איה הרבנים גורן וישראלי?

בערך "מלחמה", תחת הכותרת "בזמן הזה", נכתב כך: "בזמן הזה – שאין ישראל יושבים על אדמתם, ואין מלך וסנהדרין שיוציאו את העם למלחמה – כתבו ראשונים שאין דיני המלחמות נוהגים. אבל מלחמה הנעשית להצלת ישראל מיד צר, יש מן האחרונים שנסתפקו שהיא חשובה מלחמה אף בזמן הזה, ונוהגים בה כל דיני המלחמה".

כמה חבל שכותבי הערך לא עיינו במאמר של הרב זוין המודפס בכרך זה, שבו כותב הרב זוין:

במובן המצומצם של "זמן הזה" בנוגע למלחמה, כלומר: בימינו אנו, שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות – הרי מלחמת השחרור ברור שהיו לה כל דיני מלחמת מצוה וחובה. ומשתי בחינות: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וכיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן זוהי מצות עשה מן התרי"ג, הנוהגת בכל זמן… וכבר ראינו שלמלחמת מצוה אין צורך בסנהדרין, ומקום המלך ממלא השלטון, שהנהגת העם והמדינה בידו" (עמ' 48).

דברים כה פשוטים, שמצער מאוד שלא נמצא להם מקום בערך "מלחמה". לא רק שתיאור "הזמן הזה" כפי שהוא מוגדר בערך באנציקלופדיה אינו משקף נכונה את המציאות שבה אנו חיים, אלא שאם הבנת המציאות היא שגויה, ברור שגם האבחון ההלכתי יהיה שגוי. ואכן, התיאור של "יש מן האחרונים שנסתפקו" בוודאי לוקה בחסר, כפי שכותב הרב זוין בצורה פשוטה וישרה כל כך, לאחר שתיאר את "הזמן הזה" באופן המשקף את המציאות.

לאחר שסקרנו מעט מן הנכתב בספר, ראוי גם להזכיר את מה שלא נזכר בו. לא מצאתי כל אזכור, בין המקורות הרבים המובאים בהערות השוליים בספר, לדברים שנכתבו על ידי הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הצבאי הראשי כמעט חצי יובל שנים מזמן הקמת מדינת ישראל. מחברי הערך העוסק בענייני מלחמה לא מצאו לנכון לכלול בו את דבריו של הרב הראשון שדן בנושא הלכה למעשה מזה אלפיים שנה. כך גם לא מצאתי אזכורים לתורתו של הרב שאול ישראלי, שלמרבה האירוניה אף היה במשך תקופה חבר בצוות העורכים של האנציקלופדיה התלמודית.

בתי כנסת צבאיים

בסוף הפתיחה לספר זה נכתב כי "החליטה הנהלת האנציקלופדיה התלמודית להעניק 2,500 עותקים של הכרך עבור כל הרבנים הצבאיים, כל בתי הכנסת הצבאיים, וכן עבור מפקדים וחיילים המעוניינים בחומר זה". כמו כן, המהדורה שהגיעה לידי היא "מהדורת אלוף־משנה יהונתן שטינברג הי"ד", על שם גיבור ישראל מח"ט הנח"ל, שנפל בקרב בשמחת תורה תשפ"ד.

האם ראוי הדבר שספר זה, על תוכנו שהוצג כאן, ייכנס לבתי הכנסת בכלל ולאלו הצבאיים בפרט? האם יש מפקדים וחיילים המעוניינים בחומרים המעוותים המודפסים בו? האם הזכרת שמו של אל"מ שטינברג על כרך זה מכבדת את זכרו?

הרב מאיר בר־אילן החליט לייסד את מפעל האנציקלופדיה התלמודית לאור החזון שהתווה הראי"ה קוק ב"הרצאת הרב". בין השאר הדגיש הרב קוק כי מלאכת היצירה התורנית נעשתה בעבר על ידי "אבותינו הראשונים, שיסדו לנו את יסודות התורה, עסקו בחכמה ובמלאכה גם יחד", וכי "כל הברכה הגדולה אשר הביאו לנו באה מתוך ההתחברות של המלאכה… שבאה ביחד עם החכמה וחקר ההלכה". הרב קוק ממשיך ומזהיר שרק על ידי חיבור התורה והמלאכה אפשר ליצור מפעל ספרותי שיחזיק מעמד לדורות, ולכן "עלינו להתירא בזמן הירידה והדלדול שלנו, מהתכונה של כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, גם במובן הרוחני הזה". כמה מצער להיווכח שהחשש של הרב קוק התקיים, לכל הפחות בערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית.

מלחמה לאור ההלכה

עורך: אברהם שטינברג

אנציקלופדיה תלמודית, תשפ"ד