צ'יזבטים. סיפורי בדים. כזבים מוצהרים, מפחידים במידה, עם קורטוב או יותר מכך של שדים ורוחות ומזיקין. מתי לאחרונה קראנו צ'יזבטים בגרסה של ספרות יפה? צ'יזבטים במבנה של סיפור קצר או נובלה, המצוידים ביתרונותיה של הסיפורת הכתובה, האמנותית: עושר לשוני ותיאורי, אֶרמזים למקורות, חילופי דוברים ונקודות מבט, סיפורים בתוך סיפורים או סיפורים שזורים בסיפורים?
כזה הוא "קטורת ואגזוז", ספרו הראשון של אֵליי קורן. הוא מתגורר בירושלים – זה המידע היחיד עליו, מלבד פרסומיו הקודמים, שהעטיפה מספקת – וקצת מרגישים שהוא מתגורר בירושלים. כמה מגיבורי סיפוריו יוצאים מירושלים למקומות שונים בארץ, או חוזרים אליה; אבל יותר מכך, מפני שהיהודי והמקראי והקדמוני, ה"קטורת" שבכותרתו, הם ולפעמים גם היבוסי, הכנעני־פגאני, פולשים בו אל עולם ה"אגזוז" של הוויית החולין הישראלית.
יש לנו פה, למשל, צ'יזבט ארוך על הסתננות לכנס של ידעוניות, שהמארחת שלו כולאת נשמות בקערות השבָּעה כמו־עתיקות התלויות בביתה. המטרה היא לשחרר אחת מהן. המספר, שהוא בעל כוח מיוחד לראות את הנשמות הללו, מגיע לשם בתחפושת של אישה, על תקן "עוזרת" של חברתו שניחנה ביכולת לשמוע אותן, ונבגד על ידיה. ויש צ'יזבט מרוכז יותר, דומה יותר לצ'יזבטים של סביב המדורה, על נער שהעריץ את אליל המוות הכנעני, ובשל דמיונו הקודח סחב את אחיו להרפתקה מבעיתה בשדות גבעת־שמואל הישנה והקטנה.
אבל מעניינים יותר הם אותם סיפורים המפתחים פוטנציאלים מיתיים ואי־רציונליים הגלומים במקורותינו. כתבתי כאן לפני כמה שבועות על "מסכת תהום" של אייל חיות־מן, הנופח ממד פנטסטי בעלילה ההיסטורית באמצעות מימוש הפוטנציאל האי־רציונלי של דיני טומאה וטהרה, קורבנות וקדושה. קורן עושה זאת באחדים מהסיפורים בכרך הקטן שלפנינו. כך קורה למשל בסיפור המתרחש בזמננו סביב בית שפשתה בו לכאורה צרעת הבתים מספר ויקרא.
בכיוון אחר, המשנה על ראש השנה לאילנות היא אצלו בסיס לשיח סיפורי־בדים המתקיים בין משוטט בחורשה פלאית בא' בשבט ובין העצים. בין היתר נרקמת שם אגדת יער מפחידה על בסיס שהותו של ר' אברהם אבן עזרא (שאינו מוזכר בשמו המלא) באנגליה. סיפורו של השופט שמגר בן ענת, המובא בספר שופטים בקיצור רב, מורחב לפנטזיה שלמה, עם חשד עבודה זרה ושפיכות דמים, גם על בסיס היות "ענת" שמה של אלה כנענית. כל זאת כסיפור הפורץ כאיזו מין נבואת ביעותים מתוך גופו החולה של המספר.
הקשר בין הסיפור על שמגר ובין המצב הקליני שהוליד אותו לא מאוד ברור. בכלל, החריגה אל המופלא נדמתה כנראה למחבר כרישיון להשאיר לפעמים קצוות מפוצלים וקשרים רופפים. אבל מכפרים על כך דמיונו הססגוני וכתיבתו הציורית, ההופכת לעיתים את הקריאה לחוויה כמעט חושית. הם, וכאמור גם ממד העומק התרבותי.
