הקיר: רומן פוסט-אפוקליפטי דחוס ומטריד שנעשה רלוונטי שוב

במרכז הרומן “הקיר“ נשארת אישה לבדה בעולם, לאחר שכל החברה האנושית מסביבה קפאה. לאותה אישה עלומת־שם מצטרפים בעלי חיים שמפוגגים את בדידותה. מוטיב זה, של טיפוסים המצטרפים לגיבור למסעו – שבתחילה לא ברור איזו תועלת יביאו, אך בהמשך הסיפור הם עוזרים לגיבור להתגבר על מכשוליו – הוא מוטיב מרכזי באגדות עם רבות. כך למשל, ב“הקוסם מארץ עוץ“, כשבמהלך מסעה של דורותי מתווספים אליה הדחליל, איש הפח והאריה הפחדן.

אף על פי שהרומן האפוקליפטי שלפנינו שונה מאוד ממעשיית עם, מתרחש בו מהלך דומה: לאישה האלמונית, שנקלעה לבקתה מבודדת לאחר אסון, מצטרפים בזה אחר זה כמה בעלי חיים: כלב, פרה וחתולה. האישה מאמצת את בעלי החיים, והם מסייעים לה להתמודד עם אימת הבדידות וחרדת התהיות על מה שאירע. מובן שבעלי החיים מספקים עבורה חלב למחיה, אך מעבר לכך, הם מעניקים לה סיבה לחיות. הטיפול האינטנסיבי והיומיומי בהם ממלא את שעותיה בפעולות ונוסך משמעות לחייה, ובכך מומחשת האמרה הידועה של ויקטור פרנקל שציטט את ניטשה: “מי שיש לו מה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך“.

מחסום רגשי ומסך ברזל

העלילה, שאינה נטועה בזמן או במקום ספציפי, מתחילה בשיא הדרמה: אישה כבת ארבעים נוסעת עם זוג ידידים לסוף שבוע בבקתה באלפים האוסטריים. הידידים יורדים בערב לכפר הסמוך, ולמחרת בבוקר מגלה האישה שקיר שקוף ובלתי חדיר התייצב בינה ובין שאר העולם. מצידו  השני של הקיר קפאו והתאבנו כל היצורים החיים. עם הזמן מתברר שבטבע מסביבה נותרו בעלי חיים, אך לא בני אדם. הפגישה היחידה והאחרונה שלה עם גבר זר מתרחשת בסוף הסיפור. פגישה חסרת מילים ורוויית אלימות.

הקריאה ברומן הזה מטרידה וסוחפת בו זמנית. מטרידה, מפני שבעצם אנו נחשפים לגיבורה לאחר שהאסון האפוקליפטי כבר קרה, ולכן שום דבר מסעיר אינו מתרחש מלבד תיאור הישרדותה של האישה בבקתה. תיאור ההישרדות הוא דקלרטיבי, וכולל שפע פעולות שהמספרת מתארת בגוף ראשון בסגנון יבשושי, כך שנוצר מתח בין העובדה שלא קורה דבר ובין האינפלציה של תיאורי שגרת היומיום: “לקראת שבע בערב הגענו לאחו שבהרים ונכנסתי מיד לרפת לשחרר את בלה ופר. קשרתי את בלה והשארתי אותה בחוץ למשך הלילה. אחר כך התרחצתי במי הבאר, שתיתי חלב חם ושכבתי לישון“. העלילה ממוסגרת בין האסון שהיה ובין האסון שעתיד להתרחש, שעליו רומזת המספרת ושותלת סימנים מקדימים לבואו.

הרומן מזמין קריאה אלגורית בנוגע למשמעותו של הקיר. המספרת מתארת את חייה הקודמים כמנוכרים ובלתי מספקים, כך שהקיר עשוי להוות אלגוריה למחסומים הרגשיים של האדם בעידן הפוסט־מודרני. אירוני הוא שדווקא הקיר החיצוני שחוצץ בינה ובין חברת בני האדם מכריח אותה לחיות חיים אמיתיים יותר, חיים הנטמעים ומתמזגים בטבע ובתביעותיו: “נסיבות חיי הקודמות אילצו אותי לשקר לעיתים קרובות; אלא שעכשיו נעלמו כל הסיבות והתירוצים לשקר. הרי לא חייתי עוד בין בני אדם“. אלגוריה אחרת עשויה להתקשר למסך הברזל שחצץ בין מדינות וגושים לאחר מלחמת העולם השנייה.

“הקיר“ נכתב בשנת 1962. באופן מעניין, הרומן הפוסט־אפוקליפטי הזה חזר להיות רלוונטי מאוד נוכח מגפת הקורונה, המלחמה בארצנו, ובאופן כללי המודעות לקטסטרופות שהאדם מנחית על סביבתו. האוסהופר פרסמה שני רומנים מרכזיים, “הקיר“ ו“עליית הגג“, אך נותרה אנונימית למדי. העיסוק שלה באימהות מנוכרת הקדים את זמנו, כמו גם רעיונות פמיניסטיים המהדהדים ברומן על אישה שחיה לבדה כסובייקט שאינו נתון למבטו הבוחן של גבר שהיא צריכה להתייפות ולהשתדל למענו.

ישנם סופרים שאינם מאכילים את הדמויות שלהם משך כל העלילה. האוסהופר עושה בדיוק ההפך: המספרת מתארת את ארוחותיה של הגיבורה לעיתים קרובות, וזאת מפני שהתקנת הארוחות בתנאים כה ירודים הופכת להיות בעבורה עניין של ממש. שום דבר אינו מובן מאליו, וכל ארוחה דורשת מאמץ וזמן. אף על פי שמזונה של האישה הבודדת הוא דל, היא מתארת את התקנתו בפירוט נוקדני האופייני לרומן כולו, ומרחיבה במיוחד על הפעולות החקלאיות שכרוכות בייצור המזון: שתילת זרעי תפוחי אדמה, השקיה, קצירה.

הימים שבילתה במקום מבודד ומרוחק שינו את אופייה של הגיבורה והחזירו אותה אחורה בזמן לתקופה שבה חייהם של אנשים היו מסונכרנים עם מחזור הטבע: היום שמתחלף בלילה, עונות השנה שמכתיבות את הטיפול בגידולים חקלאיים, ומעבר לכך – הבנה שלא הכול אפשר לפתור ולפענח בכלים ריאליסטיים. הגיבורה עוברת ברומן שינוי מהותי, שבסיומו היא אישה צנועה שמבינה בהשלמה כי מתרחשים סביבה דברים שהיא לעולם לא תוכל להבין.

אימהות מנוכרת

גיבורת הרומן היא דמות תלושה, אישה שנתייתמה מהוריה וממשפחתה. חוויות היתמות הופכת לחלק מהותי בישותה. בעולמה הקודם היא הייתה אם לשתי בנות, אולם הקשר שלה איתן היה מנוכר מאוד: “ב־10 במאי, כשהתעוררתי, חשבתי על בנותיי כעל ילדות קטנות, מתרוצצות יד ביד במגרש המשחקים. שתי הכמעט־מבוגרות העוינות, המרירות והלעומתיות שהשארתי מאחורי בעיר, נעשו לפתע חסרות ממשות. מעולם לא התאבלתי עליהן, אלא רק על הילדות שהיו לפני שנים רבות“.

ביצירות ספרותיות רבות הדמות הראשית היא יתומה. מעמדו הפגיע של היתום, במיוחד של הילד היתום, הופך אותו לגיבור בעל פוטנציאל דרמטי. מצד אחד הוא מושא לחמלה, מצד שני היעדרן של דמויות הוריות מאפשר לו לפרוץ גבולות ללא איסורים. היתום חופשי לנפשו, אך גם צמא לאהבה ושואף למצוא מסגרת להשתייך אליה.

המספרת ב“הקיר“ היא אישה שהתייתמה מכל סביבתה המוכרת ומהחברה האנושית כולה. את צימאונה לאהבה היא מרווה באהבת בעלי חיים. המסירות מלאת הרגש שבה היא מטפלת בפרה, בחתול ובכלב, היא המרה או תחליף לאהבה האימהית הלא ממומשת שלה, וניסיון להקים לעצמה משפחה חדשה במקום זאת המאכזבת שנשארה בחייה הקודמים.

סיפורה של האישה מוגש לקוראים כשחזור רטרואקטיבי בדיעבד. נעשה כאן ערבוב בין כתיבת זיכרונות יומנאית, שמשמעותה אינה ידועה, ובין כתיבת ממואר, שהיא כתיבה ממסוגרת בסיפור קוהרנטי ידוע המסתמך על מה שאירע: “היום, 5 בנובמבר, אני מתחילה לכתוב את מה שאירע לי. אכתוב את הכול בדיוק רב ככל האפשר. אלא שאני לא יודעת אפילו אם היום באמת 5 בנובמבר. בחורף האחרון אבדו לי כמה ימים. גם איזה יום זה מימות השבוע אני לא יכולה לציין. אבל אני חושבת שזה לא כל כך חשוב. אני נסמכת על רשימות דלות בלבד“.

כבר בפתיחה מתוודה המספרת שאי אפשר לסמוך על מהימנותה. ציון אגבי זה מעורר מתח בנוגע לשאלת אמינותה של המספרת לאורך הרומן כולו, במיוחד משום שהיא מוצבת לבדה. אין דמויות אחרות שיכולות להעניק פרספקטיבה ולשפוך אור על האופן שבו היא מצטיירת בעיניהן. אין ברומן זולת שאפשר להשוות אותה ביחס אליו, או לנסות להעריך באמצעותו את תפיסת המציאות שלה.

המספרת מעידה על עצמה שהכתיבה היא חבל ההצלה שלה מפני אובדן השפיות, אך היא אינה מסבה לה הנאה. אולי זו הסיבה שכתיבתה אינה מבקשת להסב הנאה לקורא: הקריאה ברומן מטרידה יותר מאשר מהנה, גם בגלל העלילה הקודרת אבל גם בגלל האינטנסיביות של הכתיבה. הרומן כולו כתוב בשצף, ללא חלוקה לפרקים, ברצף התרחשויות בלתי נגמר. אף שהתקשיתי לקרוא מלל דחוס ומרובה, הבחירה האמנותית הזאת מוצדקת בעיניי לרומן שעלילתו כה אימתנית.

הגולם קם על יוצרו

גם בשאלה למי למעשה מיועדות הרשימות שנכתבו במשך ארבעה חודשים, אין תשובה ברורה. בתחילת הרומן מעירה המספרת שהיא אינה צופה שרשימות אלו יימצאו אי פעם, ואף אינה יודעת אם ברצונה שיימצאו, אבל נראה שבתוך תוכה היא מייחלת שכך יקרה. העובדה שבסופו של דבר אנחנו כקוראים נחשפים לרשימות הללו, מאירה זיק של תקווה. האישה לא ויתרה לחלוטין על הרצון ליצור קשר עם הזולת, ואחרי הכול גם הצליחה בכך.

מבין כל האלגוריות האפשריות להופעתו הבלתי מוסברת של הקיר ש“הקפיא“ את העולם, האלגוריה הסבירה ביותר בעיניי היא לראות בו מחיצה בין האדם ובין חתירתו הבלתי נלאית לשלוט בטבע. אמנם הספר יצא לאור בתחילת שנות השישים, בתקופה שהיום מצטיירת לנו כבתולית כמעט מבחינה טכנולוגית, אך כבר אז הובילו המעצמות מאמצים מתקדמים לשפר את יכולותיהן הגרעיניות ושיגרו חלליות לחלל. לדעתי הסופרת בחרה להזהיר ולהתריע מפני עובדה ידועה אך מודחקת: עתידו של הגולם לקום על יוצרו, ועתידה של הטכנולוגיה היא להשמיד את יוצרה.

מהרומן עולה גם חשיבותה של הכתיבה בימים של קטסטרופה. הכתיבה מגינה על האדם מפני אימת העולם שבחוץ, מפני הפחדים ותחושת החידלון. מה שמפיח במספרת כוח להביט קדימה הוא הטבע, שמחדש בכל יום בנדיבותו את מעשה בראשית: “אני רואה שעוד לא הגיע הסוף. הכול ממשיך. מאז היום בבוקר אני בטוחה שבלה תמליט עגל. ומי יודע, אולי יהיו עוד גורי חתולים… משהו חדש יגיע, ולא אוכל להתחמק ממנו“.