רק כשאביו מאושפז ללא הכרה בטיפול נמרץ, דניאל, גיבור רומן הביכורים של טל גולדשטיין, אוזר אומץ לפנות אליו ולשאול אותו אם אכן היה בסיס לטענות אימו שהוא ניהל חיים כפולים: “מה היה שם, אבא? הייתה אישה? הייתה ילדה?… אני לא כועס. אני רק רוצה לדעת. אתה חייב לי את זה". אביו המורדם והמונשם לא עונה, ודניאל נשאר בחוסר ידיעה. לרגע כבר לא ברור לו “מה הייתי מעדיף לשמוע".
“בסיס האם" הוא רומן טעון, העוסק בסיפור התפוררותה של משפחה ישראלית בורגנית בשנות השמונים ואילך. בעקבות שיחת טלפון מסתורית שבה נמסר מידע אנונימי, ספק פיסת רכילות ספק אמת לאמיתה, נעמי מאשימה את בעלה חיים שיש לו בת מחוץ לנישואין, וחיי המשפחה הופכים לרעילים במיוחד. למרות האשמותיה, צעקותיה ואף גידופיה המרים, ועל אף הכחשותיו הנמרצות של בעלה, בני הזוג אינם מצליחים להתנתק מהקשר הסימביוטי החולני ביניהם, ונשארים לחיות במררתם עד יום מותם. הבית הופך למיקרוקוסמוס של שנאה תהומית, שבה כמעט כולם שונאים את כולם.
מתפוררים ביחד
האם משתלטת על חדר השינה, ומשם משגרת את גידופיה לעבר בעלה (“הלוואי שתמות כבר"), ואילו האב, העובר לישון בסלון, מאשים אותה שהיא “מטורפת" המאמינה לשקרים. גם אם טענותיה של האם מוצדקות, הקורא ישאל את עצמו האם התנהגויותיה הביזאריות אינן מעידות שמדובר במקרה נפשי גבולי. כאמור, היא בוחרת שלא להתגרש וממשיכה להתפלש בבוץ. המודל המעוות של היחסים בין ההורים עובר גם לדור השני כאשר אמנון, האח הבכור, מתעלל באחיו הקטן דניאל, הצעיר ממנו בשלוש שנים, עד שהאב חיים מטיח בו: “מה יש לך, זה אחיך, למה אתה שונא אותו כל כך?"
השנאה מקרינה גם על הדירה שבה הם מתגוררים. האם מסתגרת בעולמה הסהרורי, צופה יום ולילה בסדרה “דאלאס" ובסדרות אחרות, מזניחה לחלוטין את מטלותיה כאם ומפקירה למעשה את בניה, ובמיוחד את דניאל, המפתח כלפיה רגשות מעורבים שהופכים בבגרותו לניכור מוחלט. גם הבית נזנח והוא הולך ומתפורר: קורי עכביש, טחב, ריקבון, שכבות של טינופת מצטברת, וגדודים של מקקים ונמלים. “בסיס האם", השם הקולע של הספר, הוא מעין לשון סגי־נהור, מכיוון שבמקרה הזה בסיס האם מתגלה כרעוע עד מאוד.
סיפור ההתפוררות כתוב בשני מישורים: הריאליסטי והאלגורי. כשהמקקים מטיילים על גופו של הילד דניאל בשעה שהוא ישן ומבעתים אותו, אפשר להיזכר לרגע ב"הגלגול" של קפקא. ואילו תיאורי פלישת הנמלים אל הבית, והצלחתם להתגבר על כל חומרי ההדברה ולבנות את קיניהם מחדש, החזירו אותי ל"נמלים", הנובלה האלגורית הקלאסית של יצחק אורפז, שראתה אור לראשונה בשנת 1968, ועוסקת בזוג על סף גירושין שפלישת נמלים מאיימת להחריב את ביתם. גם גולדשטיין משתמש בפלישת נמלים לצורך תיאור דומה של זוג הורים העומדים על סף גירושין, וחייהם וביתם נהרסים. ניכר שהוא מושפע מהנובלה של אורפז (אולי גם הבחירה בשם דניאל אינה מקרית; ראו “מסע דניאל" של אורפז).
מכיוון שמדובר ברומן חניכה, נדמה שהנמלים והמקקים הם למעשה החונכים של דניאל יותר מאשר הוריו. הם שמעצבים את תבנית עולמו, המעוות במקצת. הוא ילד רגיש במיוחד, וכזה הוא נשאר גם בתור נער, עלם ובגיל מבוגר יותר. ממש כמו אימו המסתגרת, הוא חי בדמיונות יותר מאשר במציאות. בעוד שהיא בחרה להרוס את חייה בגלל אותה שיחת טלפון, שלפיה יש לבעלה בת נוספת בשם מאיה, עבור הבן דניאל, המסתייג מאימו ומהתא המשפחתי ההרוס, האחות הספק־דמיונית הזאת היא דווקא מקור לתקווה שיום אחד הם ייפגשו והיא תהפוך לבת בריתו כנגד כל השאר.
המוות כפתרון
חלקו הראשון של הרומן נפרש מילדותו של דניאל ועד גיוסו לצבא, ולטעמי הוא החלק המעניין שלו. הוא מתרחש במחצית הראשונה של שנות השמונים ומתייחס גם להקשר ההיסטורי: מלחמת לבנון, מותו של שר האוצר שמחה ארליך (“כל החסכונות נאכלו לי בגללו", כועס האב), משחקי הגביע העולמי, סדרות הטלוויזיה. חלק זה, המובא ברובו מתודעתו של דניאל, למעט הבלחות תודעה של אימו, כתוב בגוף שלישי, אך הוא נוגע ברובו בקורא ומייצר עניין. הכתיבה היא מעט טקסית. גולדשטיין מתעכב על תיאור הפרטים הקטנים: בעיות ההרטבה שדניאל סובל מהן ותפילותיו לפני השינה “להישאר יבש", התלבטויותיו מי מהוריו הוא הצודק והאם אכן יש לו אחות, המיגרנות של אימו ושלו, ועוד.
הפרקים העוסקים בהרס המשפחה ובניסיון של דניאל למצוא תחליף־אם בתרצה, אימו של חברו הטוב מיקי; בסיפור אהבתו השברירית לנערה בת גילו; ובסיפורם של הספרים שהוא גונב באובססיביות מהספרייה הציבורית ומנסה למכור אותם בחנות יד שנייה, בהשפעת אחיו אמנון – הם מהטובים בספר. בפרקים אלה מתגלה גולדשטיין בדרך כלל כסופר רגיש, שכתיבתו מיועדת לקוראים רגישים.
החלק השני של הרומן מתרחש כשדניאל הוא כבר אדם בוגר. אביו נפטר, אימו בת שישים ושמונה אך נראית קשישה בעשרים שנה, ומשוכנעת כתמיד שהיא עומדת למות, רגע שדניאל מכין את עצמו אליו מילדותו. לאחר התלבטות ממושכת דניאל מכריע בראשו ש"מותה של אמא שלו הוא הפתרון האידיאלי… ככל שהזנחה השתלטה על הבית, ככל שהכיר בכך שהוריו שונאים זה את זה עד מוות, הבין דניאל שמוות אינו רק דימוי אלא גם, אולי, פתרון".
למרות מערכת היחסים השתוקה והמורכבת עם אימו, דניאל הוא שדואג לבקר אותה שלוש עד ארבע פעמים בשבוע, ואילו אחיו, החי בחו"ל, מגיע לבקרה רק פעם בשנה. דניאל מצטייר לכאורה כבן מסור, אף שהוא מרגיש שאימו היא אישה זרה לו כמעט לחלוטין. “אולי אני מפיק הנאה מלראות אותה ככה קמלה לאטה", הוא אומר. למרות הזרות, יש דמיון מסוים ביניהם. הבן ואימו הם טיפוסים סוציומטיים המסתגרים בתוך עולמם, מתקשים ליצור קשר, סובלים ממיגרנות שעברו לדניאל בירושה ממנה, ועוסקים בשאלת המוות. אלא שהדמיון הזה אינו מייצר קרבה.
דניאל נמנע מלקרוא לאימו אימא, “כאילו מעניש, מונע ממנה לשמוע את הצליל הזה, את שתי ההברות שאולי הייתה שמחה לשמוע". היא מצידו מנסה לשדך לו את המטפלת הלטבית שלה, כדי לחזק את הקשר אם־בן, ואולי כדי להפיג את בדידותו, וגם את זו שלה.
החלק השני כתוב בגוף ראשון, והוא פחות מגובש מן הראשון. הקפיצה בו, לקראת סיומו, שוב לגוף שלישי, לא בהכרח תורמת לעלילה ולתחכום הספרותי, ועלולה ליצור בלבול מסוים אצל הקורא, שישאל את עצמו מיהו למעשה דמות המספר ברומן. עם זאת, “בסיס האם" מצליח לעבור את משוכת רומן הביכורים, ולייצר בחלקיו הטובים סוג של הבטחה, שהמחבר יצליח לעבד בעתיד את רגישותו לכתיבת רומנים נוספים מהז'אנר הזה, שלמרבה הצער הולכים ומתמעטים.
