תכולת הספרייה: בבית שלנו יש ספרייה בכל חדר (חוץ מאשר בחדר האמבטיה), ורובן נראות כמו שיחים לא גזומים. ערבוביה של ז'אנרים, ספרי פרוזה ושירה, עיון, ספרי מבוגרים וילדים, שהתקבצו יחדיו על המדפים כמו נוסעים בתחנת רכבת שכל אחד מהם בדרכו למקום אחר. יש ביניהם הכול – ספרים שקנינו במהלך השנים, שקיבלנו במתנה, ספרים שנשלחו אלי בשנים שבהן כתבתי ביקורות ספרים (זו הייתה תקופת העדנה של הספריות), ובעוונותיי גם כמה שלקחתי בהשאלה ומעולם לא החזרתי. בכל פעם שאני מביטה באחת הספריות אני חשה במקביל כמיהה לקרוא את כל מה שטרם קראתי, התרפקות על מה שכן קראתי, ותסכול מזה שהזמן קצר מכדי לקרוא את כל הספרים בעולם.
מדף קרוב ללב אין באמת מדף “הכי קרוב לליבי“, אבל ישנו המדף הכי קרוב אלי, שידה בעצם, זו שליד המיטה ושעליה מונחים כל הספרים שאני באמצע קריאתם או אלה שאני מתכננת לקרוא ממש בקרוב. השידה תמיד עמוסה מאוד, והיא משקפת הרבה יותר את מי שהייתי רוצה להיות (אדם עם הרבה יותר זמן וריכוז) מאשר את מי שאני באמת. באופן כמעט קבוע, כשאני מניחה את הספר שאני קוראת בראש ערמת הספרים שעל השידה לפני שאני נרדמת, משהו נופל על הרצפה ומבהיל את ג'ימי, הכלב שישן למרגלות המיטה. אולי בגלל זה הוא מביט בספרים בחשדנות כאילו היו חתולים.
השפעת המלחמה בערך חודשיים אחרי שבעה באוקטובר לא הצלחתי לקרוא שום דבר חוץ מחדשות ופוסטים שקשורים למצב. לא היה לי ריכוז לשום דבר אחר, לא סבלנות ולא יכולת. גם כשכבר הצצתי בספר, מה שהיה בתוכו נראה לי לא קשור, תלוש, כאילו הדמויות לא עודכנו שהעולם נפל לנו על הראש. רק בסביבות דצמבר הצלחתי פתאום לקרוא (קראתי בשלוק אחד את “הירושה“ של שאנדור מאראי, ששלפתי באקראיות מהספרייה) והעונג האסקפיסטי היה מדהים. זה היה כמו לנשום פתאום.
שיטת מיון אין מיון אמיתי. יש “שאריות מיון“, צללים של סידור שנפרע מזמן ורק הולך ומתברדק. אפשר עדיין לזהות איזו חלוקה בסיסית לפרוזה ולשירה, וגם לאתר עקבות של ניסיון להניח ספרים של אותו/ה סופר/ת זה לצד זה, אבל בגדול הספריות שלנו נראות כמו מישהו שצריך להסתפר.
על ארבעה ספרים
שעת החסד: מאדם אתה ואל אדם תשוב
יהודה עמיחי / שוקן, 2004
אולי הספר הכי ממורטט בספרייה שלי. ביהודה עמיחי התאהבתי בערך בגיל ארבע־עשרה, ובמשך שנים כיניתי אותו “מאהב השירה הראשון שלי“. גם כשהתאהבתי באחרים תמיד שמרתי לו חסד נעורים, ועד היום השורות שלו לוחצות לי מיד על כפתור הרגש ומטיסות אותי למקומות טמירים.
המדריך לעוזרות הבית: סיפורים נבחרים
לוסיה ברלין / תרגום: דנה אלעזר הלוי / אסיה, 2015
אחד הספרים שהכי הלהיבו אותי בשנים האחרונות. הספר מאגד את מיטב סיפוריה הקצרים של ברלין, שבחייה לא זכתה להכרה שהיא הייתה ראויה לה. היא כותבת בפשטות, במורכבות, בכנות ובצלילות, במודעות עצמית, בפיכחון ובהומור. קראתי בספר שוב ושוב תוך שכתבתי את “סיפורים מן הפרידה“ ושאבתי ממנו השראה גדולה.
ספר המעשיות לאימהות
אורית אילן / רדיום, 2016
לכתיבתה של אורית אילן התוודעתי ב"אחות לפליאדות" הנפלא, שזכה בפרס ספיר. הרגשתי שאני מתחברת למשהו שמעבר למילים ולתוכן, סוג של תנועה סמויה שקיימת בכתיבה שלה, כמו צל עובר במעמקים. את אותה תחושה הרגשתי גם ב"ספר המעשיות לאימהות". איכות נדירה של יכולת לגעת בחוויות כמעט מופשטות, תוך שילוב יוצא דופן בין כנות אכזרית לחמלה ולהבנה אנושית.
עד יום הימים
שרית סרדס־טרוטינו / שתים, 2022
זה הספר שאני קוראת עכשיו והוא פועל עלי באופן גופני ממש. הוא כתוב בשפה פשוטה, בכנות מצמיתה ובאומץ מעורר התפעלות לצלול אל תוך טראומה ולשלות מתוכה את כל מה שמסתתר בה, את הנורא והאיום אבל גם את הנוגע ללב, את המכמיר והמורכב.
