לפני תשע שנים בערך יצאתי לדייט של סרט עם מרב. זה היה הסרט הראשון והאחרון שראינו יחד בקולנוע, וזה היה הקול בראש. בזמנו לא מאוד אהבתי את הסרט וגם השתתפתי בוויכוחים אינסופיים באינטרנט לגבי שאלת ייצוג הנפש והאם להשתמש בדימוי משנה משהו בצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו (היה לי זמן אז). תשע שנים עברו, והנה הקול בראש 2 יוצא לאקרנים.
אבל זה לא טור על הקול בראש 2 (שטרם ראיתי), זה טור על הניסיון להבין.
הקול בראש הוא סרט שמנסה, קודם כל, להסביר מה קורה בראש של האחר (או שלנו). כלומר מניח הוא איזה תעלומה, קצר, קושי בתקשורת, שיובנו או יובהרו ברגע שנוכל "להיכנס" לראש של האחר (או שלנו), לראות איזה רגשות מנהלים שם את העניינים ולארגן את הדברים כך שהכל יעבוד כמו שצריך. זה קשור (גם) להנחה שדברים הם ברי תיקון, אבל גם לזה שההצצה הזו בכלל אפשרית. שאפשר להבין.
קראתי אתמול טקסט של אורי גולדברג בטוויטר, שמנסה להסביר למה חיזבאללה לא מסלימים את המלחמה ומנסה לשער מה התכניות של חיזבאללה – בטענה המרכזית שחיזבאללה מנסה להתגונן, לא לתקוף, ושאין לו עניין לתקוף את ישראל. זה טקסט ארוך (יחסית לטוויטר) ומופרך, כאשר חלק משמעותי במופרכות שלו נעוץ בניסיון להבין את חיזבאללה ולהתייחס לירי שלו על ישראל – ולהפך – כתהליך תקשורת שאמצעי התקשורת המרכזי בו הוא, למרבה הצער, ירי.
הטקסט של גולדברג הוא טקסט מוזר. הוא מבצע גזלייטינג לדברים שאנחנו חווים יום יום, להסלמה שאנחנו רואים בגבול הצפון, אבל עיקר מופרכותו היא דווקא בהיגיון שבו; גולדברג מנסה להבין את חיזבאללה "מבפנים". כלומר להבין מה מוביל את חיזבאללה מבחינה רגשית, כאילו היה דמות שאנחנו מנסים להעניק לה פשר. הניסיון הזה, "לדברר", "לפענח" או להבין את ארגון הטרור, מוביל אותו למחשבה כאילו חיזבאללה הוא תמונת מראה של ישראל, כאילו הקו הפסיכולוגי הישראלי (הפעלת כוח היא אמצעי הגנה נגד תקיפה, למשל) הוא הקו של חיזבאללה ומנהיגיו, ושהדברים שהם אומרים בפה מלא ובבירור – הם רק כסות או מס שפתיים לתומכיהם.
אפשר לראות את זה גם מהכיוון ההפוך. כשדתיים מסוימים אומרים ש"הסכסוך הזה הוא בעצם סכסוך דתי" או "מי ששולט בהר שולט בארץ", הם מתעלמים מזה שהסכסוך הזה הוא לא רק סכסוך דתי. גם, בהחלט, אבל הוא לא רק – יש כמה וכמה ארגוני טרור קומוניסטיים, חילוניים למהדרין. כך שקשה לומר שהפתרון לסכסוך הוא פתרון דתי, או שהצורה בה אנחנו חווים את עצמינו זהה לצורה בה הצד השני חווה את עצמו. זו רק דרך לזהות את עצמנו בצד השני, מתוך הנחה שהצד השני חווה את עצמו בצורה זהה לנו. הנחה, שככל הנראה, שגויה.
לעולם לא נדע, בכל אופן.
הפתרון? להפסיק
כאמור, הניסיון הוא ניסיון לתת פשר – להפוך את הלא־הגיוני להגיוני, את הלא־מובן למובן, לענות בצורה פשוטה לשאלות שאין לנו תשובה טובה עליהן (למה חיזבאללה לא פלש ב-7 באוקטובר?), ולהתאים את הכל לצורת החשיבה שלנו, כך שיהיה לנו קל או נוח יותר מבחינת הכאוס שאנחנו חווים.
הפתרון הוא אחר; להפסיק. להפסיק לנסות להניח הנחות או לפרש "מבפנים" את כוונותיו של הצד השני. אולי אנחנו צודקים, אולי אנחנו טועים, לעולם לא נדע. מה שבטוח הוא שאנחנו קצת מבלבלים את עצמנו – אנחנו מגיבים למה שאנחנו מניחים שהם כוונותיו של הצד השני, במקום להגיב להצהרות מילוליות, למעשים ממשיים או אפילו במקום להיות אלה שצריך להגיב להם או לפענח אותם. במידה רבה, ישראל צריכה להתנהל בתוך מרחב כאוטי, לא מובן ולא מפוענח, שעיקרו נשען על הדברים הידועים לנו, ומיעוטו על הניסיון להניח או לנחש את שאינו ידוע.
