כבר לפני כמה חודשים ידעתי שאדבר השנה בתיקון ליל שבועות בבית אבי חי בירושלים. ככה, אני כותבת את המילים הכי בטבעיות, כאילו שכל החיים גדלתי בירושלים, שאני מכירה את בית אבי חי, ומה זה בכלל תיקון ליל שבועות.
כאדם חילוני, ישראלי שלא נדרש לנמק את יהדותו או להסביר אותה באופן כלשהו, הסתקרנתי זה שנים מצירוף שלוש המילים: תיקון ליל שבועות. זה תמיד נשמע לי משהו מסתורי, מיסטי.
אנשים לובשים לבן מתכנסים במקומות שונים דווקא בשעות הלילה ועושים תיקון. לא באמת הבנתי מה זה. שנים רציתי להצטרף, אבל לא עשיתי את זה. והנה, השנה אני דוברת בפני קהל, קהל שבא לשמוע דבר תורה, תיקון. מוזמנת, מופתעת, אך נענית בחיוב לאתגר.
אני משובצת לשתיים בלילה. זה דווקא מסתדר כי בדיוק חזרתי מארה"ב, וממילא לא אשן בשעות האלה. אני משובצת עם יאיר אגמון, איש מקור ראשון וממחברי "יום אחד באוקטובר", ספר על ארבעים סיפורי גבורה, ובהם סיפורו של יותם שלי, בעמוד 94 – "למות כאנשים חופשיים".
אגמון שולח לי טקסטים מהתורה ומהגמרא ואני מחזירה לו משלי, טקסטים של חולין, ומבינה שהכול בסדר, גם מדברי חולין אפשר ללמוד. הוא שולח לי טקסט על התהום, על התהום שמאיימת להציף את בית המקדש, ואני קוראת את המילים. כמי שעוסקת בבחירת מילים אני תמיד רואה במקום תהום – מהות. חילוף של אותיות שמשנות את כל המהות של המילה.
בראשית ברא א־לוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ואני מסבירה לאנשים שיושבים מולי בשעה שתיים בלילה בבית אבי חי בירושלים שהארץ הייתה תוהו ובוהו כי היה חושך על פני המהות. המהות ולא התהום. כשאנחנו לא רואים או מבינים את המהות, בגלל החושך שמכסה אותה, הכול בתוהו ובוהו.
וזה מה שעולה גם מהסיפור שיאיר אגמון שלח לי, ממסכת סוכה דף נ"ג. כשהמלך דוד בנה את בית המקדש, התהום איימה להציף את התשתיות. זה מאוד הפחיד את דוד. ואני אומרת: כשהמהות מנסה להתבהר זה לפעמים מאוד מפחיד. אז מה שאנחנו עושים זה לכסות עליה בעשייה, לעשות, להיות ב־Doing. לא להרגיש, לא להתמודד עם האמת שלנו.
במדרש נאמר: כמה שמורם התהום יותר, רטוב העולם יותר.
ואני אומרת: כמה שיש יותר מהות בעולם, (ר)טוב העולם יותר.
ככל שנצליח להיות במהות שלנו, במשמעות של הקיום שלנו, ככה יהיה לנו טוב יותר.
והדברים מתחברים לי מאוד למפגש הממש עכשווי שהיה לי עם הפסיכולוגית היהודייה אדית אווה איגר. אדית – או אידי, כמו שהיא מעדיפה שיקראו לה – היא ניצולת שואה בת 97, שחיה בסן־דייגו בארה"ב. משם חזרתי השבוע. היא כתבה את הספר "הבחירה", ולאחר מכן את הספר "המתנה". את הספר הזה קראתי בשנת 2021, שמעתי אותו באודיו כשאני נוהגת ומקשיבה. קראתי אותו בשמיעה ובשקיקה.
התחברתי לסיפור שלה, נערה בת 15 שהגיעה לאושוויץ עם אחותה ועם אמא שלה. היא הייתה רקדנית מוכשרת עם חלומות על קריירת ריקוד. השואה קטעה לה את התוכניות. היא ואחותה ניצלו, אמה ואביה נשלחו באותו היום לתאי הגזים. אידי מדברת בספר על היכולת שלנו לבחור אם להישאר בתודעת הקורבן או להתמקד בניסיון להבין מה המשמעות של הסיפור עבורנו. תהום, מהות ומשמעות; קורבן וריקבון – היפוכי אותיות שמשנות את התודעה ומאפשרות בחירה.
האם להיות קורבן? קורבן זה ריקבון, וריקבון הוא כליה של דבר חי, מוות. וגם על זה דיברתי במפגש בבית אבי חי, וגם הבאתי ציטוט מדברים שכתבה זלדה עליה השלום, שהתברר לי שתאריך יציאתה מהעולם הזה הוא תאריך הולדתי: כ"ח בניסן, יום השואה. וזהו גם תאריך של שיחה מאוד מפורסמת של הרבי מלובביץ'. אדם בשם אבי, שישב בקהל, אמר שהוא אחיינה של זלדה ושהיא עצמה קרובת משפחה של הרבי מלובביץ'.
ציטטתי מדבריה מתוך "גשם של בית קברות", רשימה מתוך "גני האין", שם זלדה מדברת על העובדות: האם העובדות הן אלה שמעצבות את תודעתנו? או שיש לנו בחירה חופשית להחליט עבור עצמנו מהי האמת?
האם מה שאומרים לנו בתקשורת הוא האמת? סיפרתי שמאז 7 באוקטובר לא רואה במה שאומרים בתקשורת אמת. אני בוחרת לעצמי את האמת שלי. האם הטמנת הגוף בקבר היא האמת? לא. אני חשה שהעובדה הגסה אינה אמת כלל וכלל. שזוהי הקליפה המחוספסת שבתוכה טמון גרעין המשמעות של האמת (זלדה).
בקיבוץ גבולות יש קבר. הוא נמצא בבית הקברות – או כפי שנהגו לקרוא לו, ואני מעדיפה בהרבה: "בית החיים" – הקבר של יותם חיים. ומה זה אומר? האם הטמנת הגוף בקבר היא זאת שתלווה את חיי מעתה ועד עולם? גופו של יותם נמצא בקבר, אבל יותם עצמו נמצא איתנו כל הזמן. רוחו המדהימה, שהיא אינסופית, איתנו, ומאפשרת לי להמשיך לפעול למען עולם טוב יותר. וזאת המהות, זאת המשמעות.
האם אני צריכה לאמץ את תודעת הקורבן? הבן שלי נהרג בידי כוחות צה"ל, נכון. אבל הוא נהרג כגיבור במהלך מלחמה. אני לא מתעלמת מהדרך. יש לי ברירה ובחירה חופשית, איך לנהל את התודעה שלי. אני מעדיפה בהרבה את תודעת הגיבור. היא מחזקת אותי ונותנת לי כוח.
וכך מתחברים סיפוריהם של דוד המלך, אדית אווה איגר מהונגריה של שנות הארבעים, וזלדה המשוררת והציירת מישראל. כך ניתן לחבר את סיפורנו שלנו. איזו משמעות יש לנו כיום במאבק על המדינה שלנו, מי אנחנו בסיפור הזה, האם אנחנו לוקחים אחריות, האם אנחנו גיבורים או קורבנות – כל אחד יכול לבחור.
איריס חיים היא אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף מכפר־עזה ב־7 באוקטובר ונהרג מאש כוחותינו ב־15 בדצמבר לאחר שנמלט מידי שוביו
