פסק דין הרה גורל שניתן ביום ראשון בבית המשפט המחוזי בירושלים עבר לכולנו מתחת לרדאר, אף שהשלכותיו ארוכות הטווח על מדינת ישראל עשויות להיות מרחיקות לכת. השופט עודד שחם הכריע בבקשה של מסתנן מאריתריאה לקבל מעמד של פליט במדינת ישראל בטענה שאם יגורש הוא צפוי לרדיפה על רקע פוליטי בארצו. רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המסתנן, וכמו כן נדחה הערר שהגיש לבית הדין לעררים, הערכאה המשפטית הראשונה הדנה בהחלטות הרשות. אך כאשר הגיעה הסוגיה לפתחו של השופט שחם התהפכה ההכרעה.
בלב שני פסקי הדין, זה שניתן בבית הדין לעררים בפברואר אשתקד וזה שניתן בבית המשפט המחוזי השבוע, עומדת שאלה אחת: האם מי שהשתמט משירות צבאי או אזרחי באריתריאה צפוי להירדף בארצו "על רקע פוליטי"? לכאורה שאלה פשוטה, אך מתברר ששתי הערכאות המשפטיות נתנו לה תשובות שונות בתכלית זו מזו.
על כמה מעובדות הבסיס של הדיון אין מחלוקת. אריתריאה היא מדינה רודנית מהסוג הגרוע. המצב הכלכלי בה רע מאוד, והמשטר, בהתאם לנוהג במדינות מסוג זה, מפעיל אמצעי שליטה ופיקוח דרקוניים מאוד על נתיניו. אחד מאמצעי השליטה הזו הוא השירות הלאומי, המתבצע בפועל כשירות אזרחי או שירות צבאי, שכל נתין אריתראי חייב בו עם הגיעו לגיל 18. למעשה, כבר השנה האחרונה של התיכון במדינה האפריקנית היא בעצם מסגרת חצי צבאית שמטרתה הכנה לשירות. אף שמשך השירות הרשמי הוא 18 חודשים, בפועל הוא נמשך תקופות ארוכות יותר, והעונש על עריקה משירות חמור.
אף שלערוק משירות באריתריאה זה לא פיקניק, עדיין עולה השאלה אם גורלם הצפוי של עריקים כאלה השבים לארצם הוא רדיפה על רקע פוליטי, או שמא מדובר בענישה לגיטימית של מי שמתחמק מחובותיו האזרחיות – גם אם הענישה הזו מתנהלת בנוסח אריתראי.
אם מדובר ברדיפה על רקע פוליטי, אזי אמנת הפליטים חלה על המסתננים שערקו מהשירות באריתריאה. ייתכן לפיכך שישראל מחויבת להעניק להם מעמד פליט ורישיון ישיבה במדינת ישראל. אם לא, אזי אלה עבריינים נמלטים, גם אם ממדינה לא סימפטית בעליל. במקרה כזה מדינת ישראל אינה חייבת להם דבר.
עמדתה של רשות האוכלוסין וההגירה, המתבססת על המידע הרב שנצבר בארץ על סמך מאות ראיונות עם מסתננים מאריתריאה ועל תקדימים מהעולם, היא שעריקים משירות באריתריאה אינם פליטים. לשיטתה של הרשות, גם אם המסתננים העריקים צפויים בארצם לענישה שמידת חומרתה אינה ברורה, וייתכן שיש הגזמה רבה בתיאורים שלה, לא מדובר ברדיפה על רקע פוליטי.
מנגד, נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) קובעת כי מי שערקו משירות צבאי באריתריאה זכאים למעמד פליט. הנציבות נשענת על עדויות של מבקשי מקלט שדיווחו על עונשים חמורים דווקא לעריקים, כי שהעריקה נתפסת כמעשה התנגדות למשטר, ולא רק כהתחמקות מחובה אזרחית.
האם זהו מידע מהימן? ספק רב, בעיקר כאשר מבינים את עמדתה העקרונית של הנציבות, המבקשת מטבע קיומה להרחיב מאוד את הגדרת הפליטות. לפי עמדת הנציבות, למשל, כדי לקבוע שמאן דהוא נרדף על רקע פוליטי אין צורך שהטעם העיקרי לרדיפה יהיה פוליטי. די בכך שעניין מדיני כלשהו יהיה מעורב בשיקולי הרדיפה – תנאי שמתקיים לכאורה בעריקים האריתריאים.
דיין בית הדין לעררים של רשות האוכלוסין, חנניה גוגנהיים, אפשר למרכז למדיניות הגירה ישראלית להצטרף לדיון במעמד ידיד בית הדין. המרכז הציג בפני בית הדין שלל ראיות לכך שהתמונה שמציגה הנציבות חסרה מאוד. דיווחים רבים של נתינים אריתראים שברחו מהשירות, עזבו את ארצם ושבו אליה אחרי שנים מלמדים שכלל לא נענשו. גם האכיפה של חובת השירות בתוך המדינה פחתה מאוד בשנים האחרונות. לכן בתי משפט באירופה קיבלו את העמדה שחשש מעונש בגין השתמטות משירות באריתריאה אינו עילה לקבלת מעמד פליט. לנוכח המידע קבע בית הדין שבמחלוקת בין עמדת הרשות לעמדת הנציבות, עמדת הרשות קובעת. הוא נימק זאת בכך שישראל חתומה על אמנת הפליטים, אך החוק הישראלי הוא זה מחייב אותה. מעבר לכך, עמדת הרשות מבוססת יותר מבחינה עובדתית. גוגנהיים דחה אפוא את הערר ואישר את החלטת רשות ההגירה והאוכלוסין.
אולם בפסק הדין שנתן ביום ראשון הפך השופט שחם את החלטת בית הדין, וקבע שיש לבחון את מחדש את בקשת המקלט של המסתנן שהשתמט משירות וברח ממדינתו. שחם הבהיר שאת הבחינה המחודשת יש לערוך תחת ההנחה שעריקה יכולה להיות עילה לקבלת מעמד פליט.
אכן, הפסיקה קשורה גם בסיפורו הייחודי של המסתנן, שכבר ישב בכלא באריתריאה, אך היא כוללת קביעות עקרוניות בעלות השלכות רחבות. השופט שחם דחה אומנם את עמדת נציבות בנושא הרחב של הגדרת "פליט", וקבע כי רק היכן שהעילה הפוליטית מרכזית ייחשב המסתנן לפליט, אולם בכל מה שקשור למצב העובדתי באריתריאה ולמשמעותו המשפטית אימץ שחם את עמדת העותר כמעט במלואה. הפסיקה הזאת עשויה להגדיל מאוד את מספרם של נתיני אריתריאה בישראל הזכאים למעמד פליט.
לכל אורך פסק הדין בחר השופט שחם לתת אמון רב יותר בעדויות שמחזקות את ההכרה במשתמטים משירות באריתריאה כפליטים, ולפטור בתירוצים מידע שמשמעותו הפוכה. כך לדוגמה, הוא אימץ את הקביעה שהיחס הקשה לעריקים נובע מכך שהם נתפסים כמתנגדי משטר, ודחה את העדויות על משתמטים ששבו לאריתריאה ולא נענשו בטענה שאי אפשר לברר את מידת אמינותן. לשיטתו, הקושי לתת תשובה מוחלטת לגבי המצב באריתריאה פועל לטובת המסתננים, ולפיכך יש לכבד את בקשות המקלט שלהם.
תוצאת פסק הדין צפויה להיות עצירת המגמה של עזיבה מרצון של מסתננים מאפריקה. בשנים האחרונות, עקב המדיניות המחמירה של רשות האוכלוסין, עזבו אלפים את המדינה בכל שנה, אך כעת התמריץ לעזיבה עלול להיעלם. אם הפסיקה החדשה תיאלץ את רשויות ההגירה לשנות את מדיניותן, היא עלולה גם לשנות מהיסוד את מצב ההסתננות ארצה.
ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי ממשי עם מדינה אפריקנית, אם נוציא מהחשבון את שתי הטריטוריות הספרדיות הזעירות בצפון מרוקו. בניגוד למיתוס המקובל, ההסתננות ממדינות אפריקה לישראל נעצרה לא רק בגלל הגדר בגבול עם מצרים, אלא במידה רבה גם בגלל הקשחת מדיניות ההגירה של ממשלות ישראל. שינוי מדיניות סיטונאי עלול להפוך את ישראל למוקד משיכה לנתיני המדינה האפריקנית המשוסעת.
רק בשבוע שעבר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל־אביב כתב אישום נגד נתין אריתראי בחשד לרצח נתין אריתראי אחר כחלק מהמאבק בין תומכי המשטר ומתנגדיו בעיר. זהו סכסוך אפריקני שמצא את דרכו ללב העיר העברית הראשונה. הבעיה אינה רק 17 אלף נתיני אריתריאה השוהים כאן, אלא האלפים והרבבות שעלולים לבוא בעקבותיהם.
סכנת חוק בן־גביר
תשעה שופטי בג"ץ צפויים להתכנס ביום שלישי הקרוב לדיון מורחב בעתירות נגד התיקון לפקודת המשטרה (המכונה "חוק בן־גביר"). האינסטינקט הימני הוא להתנגד לחמש העתירות, ודאי על רקע זהות העותרים: האגודה לזכויות האזרח, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, מפלגת העבודה ועוד. אולם טיבו של הגלגל הפוליטי הוא שהוא מתהפך: רק אדם תמים יאמין ששרי ביטחון הפנים בעתיד ירצו לוותר על הסמכויות הבעייתיות שחוק בן־גביר יעניק להם. מי ששמח על מתן סמכויות מרחיקות לכת לשר איתמר בן־גביר צריך לשאול את עצמו אם הוא מעוניין שהסמכויות יינתנו בעתיד גם בידיו של שר ממרצ או מרע"ם.
הרי המשטרה פועלת מול כל אזרחי המדינה, ופוגעת באופן יומיומי בזכויות הבסיסיות שלהם. הכפפתה לשיקולים פוליטיים, בלי מנגנונים מאזנים, היא חרב פיפיות, והתמיכה בכך בימין היא מפגן עצוב של קוצר ראות פוליטי.
