בימים האחרונים מסתובבת ברשת הזמנה לכנס לבנון הראשון של ״התנועה להתיישבות בדרום הלבנון – עורי צפון". אלו המפיצים את ההזמנה נחלקים לשניים: חברי התנועה מצד אחד, ואנשים שלועגים לה מצד שני.
חלקי אינו עם חברי הקבוצה השנייה, שכן נולדתי וגדלתי בשומרון. מגיל ארבע ידעתי להסביר מדוע אני גרה שם וכיצד אני גאה להיות מתנחלת – חלק מהדור ששב לאדמות אבותיו ואימהותיו, המיישב את ערש היהדות. אולם דווקא משום כך אני יודעת לומר שההיסטוריה נותנת לנו לגיטימציה להתיישבות ביהודה ושומרון, אך לא בדרום לבנון. ביהודה ושומרון התהלכו מלכים ויהודים פשוטים, שעיצבו את דמותו הדתית והלאומית של העם היהודי. לא כך בלבנון.
אם נסתכל החוצה, אפילו ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – התיישבות בת אלפי שנים שהתחדשה ביתר שאת בעשרות השנים האחרונות – לא זוכה לתמיכת אומות העולם. אין זה אומר שעלינו להזניח את חבלי הארץ החשובים האלה, אך את ההתיישבות בהם יש להצדיק בפני העולם.
איך נצדיק התיישבות בדרום לבנון? הרי שורשים עמוקים ומסורת ענפה אין לנו שם. העם היהודי אינו כובש, והתיישבות בדרום לבנון תהיה כיבוש – להבדיל משחרור חבלי המולדת ביהודה, שומרון, ירושלים, הגליל, הגולן, גוש דן, השרון, הנגב והערבה.
גם בימים ששהתה ישראל בדרום לבנון לא חיו שם אזרחים ישראלים. מוצדק להגיד שלא היינו צריכים להסיג את כוחות צה״ל משם, ושהנסיגה אפשרה לחיזבאללה, לאיראן ולכוחות טרור אחרים להתבסס באזור, אך לצערנו הדבר נעשה כבר.
כמו ברצועת עזה, יש הבדל עצום בין התנגדות לנסיגה בטרם הושלמה ובין הדרישה להפוך אותה ולשוב לשטחים שעזבנו. במילים אחרות, ייתכן שהנסיגה הייתה אסון אסטרטגי, אך להפיכתה יכולות להיות השפעות והשלכות הרסניות לא פחות. אפילו אם אנו שוקלים להתיישב במקום שעזבנו, רצועת עזה תהיה אפשרות הגיונית הרבה יותר, שהרי בה חיו ישראלים בעבר, שלא כמו בדרום לבנון.
הטיעון החשוב ביותר נגד השאיפות להתיישב בדרום לבנון קשור באנשים המובילים את הכנס: הניסיון העשיר וההישגים של חלקם בתחום ההתיישבות היה יכול לסייע לחבלי הארץ שנפגעו בטבח 7 באוקטובר, שזקוקים אנושות לסיועם. יהודית קצובר, שהובילה מאבקים רבים כל כך בנושאים הקשורים ליהודה ושומרון, יכולה להיות נכס לתושבי הצפון המופגז והשרוף, המשוועים לתשומת לב תקשורתית וציבורית; דניאלה וייס, שהייתה שותפה להקמת יישובים ומוסדות ציבור רבים, יכולה להיות משאב חיוני בהקמה מחדש של היישובים שפונו בצפון ובדרום ובכינון מוסדות הלימוד בהם; ד״ר חגִי בן־ארצי, שכתב ספרים רבים על מאורעות היסטוריים, יכול לסייע לקהילות לחקור ולתעד את שעבר עליהן ולהעביר את הידע לדורות הבאים.
למדינת ישראל יש משימה לאומית ראשונה במעלה: לשקם את חבלי הארץ שנפגעו בשמונת החודשים האחרונים, ובראשם הגליל, הגולן והנגב המערבי. כדי להצליח דרושים לנו מיטב האנשים מכלל החברה הישראלית, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, ובראשם אנשי עשייה וחזון כמו אלה שמניתי מעלה.
אני מבינה את הרצון לקבוע יעדים מרחיקי לכת, אבל אסור לנו להתמסר ליעדים רחוקים עד שנסיים את המשימה הדחופה ביותר. כיצד אנו מתכננים להתיישב ברצועת עזה אם לכפר־עזה עדיין לא חזרו כל התושבים? איך אנחנו רוצים להקים יישובים בלבנון כשמנרה, מטולה וקריית־שמונה שוממות?
שיקומה של מדינת ישראל מהמערכה שנכפתה עלינו תלוי בשיקומם של יישובי הגבול הללו. יש הרבה מה לעשות ולתקן כאן בבית לפני שאנחנו יוצאים להרפתקאות במקומות רחוקים. דניאלה, יהודית, חגִי וחבריהם: אנו צריכים אתכם כאן איתנו, לפני הכול.
