דווקא ביום נדיר במיוחד של התרוממות רוח לאומית עם חילוץ ארבעת החטופים בחיים, השלים בני גנץ את מסע הייסורים שלו בדרך החוצה מהממשלה. הוא גרר את רגליו כל הדרך לשם. קיווה לתפנית, שמישהו יחזיק אותו, אך לשווא. לפני שבועות אחדים הציב לעצמו אולטימטום פומבי, וגם אותו דחה בעוד יממה כדי לא לקלקל את החגיגה, אבל מבחינתו כל עיכוב נוסף היה מצמוץ אחד יותר מדי. כל אחד אחר היה עוזב מזמן.
התוצאה של פרישת שרי המחנה הממלכתי לא הורגשה מיד, אולי בגלל האקלים האופטימי הזמני. מחאה לא שטפה את הרחובות, בכירי צה"ל לא הניחו את המפתחות. קואליציית ה־64 לא הזדעזעה. ובכל זאת, הממשלה איבדה שכבת הגנה חשובה שאת עובייה נוכל להעריך בשבועות הקרובים, עם החרפת צעדי המחאה ומימוש האולטימטום של מטה משפחות חטופים, שמתכנן להסלים את מאבקו.
השפעת פירוק ממשלת החירום על המשך ניהול המלחמה גדולה משנדמה. בלי קבינט המלחמה מצטמצם מאוד מרחב הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית להמשך המלחמה. אפילו ברמה הטכנית של קבלת ההחלטות, כלל לא ברור אם הגוף הזה ימשיך לתפקד. ואם לא, באיזה פורום ייערכו מעתה הדיונים השוטפים של ניהול המלחמה. סמוטריץ' ובן־גביר דורשים להצטרף למעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות. דרעי מבקש לעזוב אותו. הוא לא מוכן לחלוק את החדר הפנימי של סודות המדינה עם איתמר בן־גביר. יו"ר ש"ס אינו רוצה ואינו מסוגל לשמש לבדו משקולת מאזנת; לא רק בין גלנט לכנף הימין של הקואליציה, אלא בין שר הביטחון לראש הממשלה. בלי איזון כזה, הקבינט יתהפך על צידו ימינה.
גלנט מבין שהלחץ הפנים ממשלתי עבר אליו. זה כבר לא בין גנץ לנתניהו, אלא בין גלנט לכל השאר. כל ביקורת מימין תגולגל אליו. יגידו שהוא מחבל במלחמה, מדשדש, מונע את הניצחון, בדיוק כפי שטענו על גנץ ואיזנקוט, גם כשהם הציגו בקבינט עמדה ניצית משל נתניהו. המשפטים המפרגנים שגנץ הקדיש לגלנט בנאום הפרישה שלו לא היו רק מחווה של כבוד, אלא תובנה פוליטית חדה: גלנט לא מתכוון לנטוש בקלות את לשכת שר הביטחון, אבל כבר עכשיו הוא סוג של סיעת יחיד; שר ביטחון מבודד, ללא שותפים, אבל עם שליטה כמעט מלאה בניהול המלחמה בפועל. ובעיקר: חסין מפיטורין.
נתניהו לא יוכל לשלוח אותו הביתה בשעת מלחמה, אבל אולי ינסה לדחוק אותו לקבל החלטה כזו בעצמו. במקרה כזה, ראש הממשלה עשוי לשמור את תיק הביטחון אצלו, כפי עשו כמה מקודמיו. אם ירצה להרחיב את יכולת ההישרדות הפוליטית של הממשלה הוא עשוי לנסות להשתמש בו כדי להרחיב את הקואליציה. שני המועמדים האפשריים הם אלו שמאגפים את נתניהו מימין. ליברמן, שמתחזק בסקרים באופן עקבי, לא יקבל על עצמו את התפקיד, אבל בסביבת נתניהו יש מי שמעריך שבשביל גדעון סער, שנדגם לאחרונה מתחת אחוז החסימה, זו עשויה להיות הצעה שאי אפשר לסרב לה – גם מבחינת ההשפעה הגורלית על המערכה, אבל גם מבחינה פוליטית. אומנם סער לא מעוניין להציל את נתניהו, אבל אולי יציל בכך את עצמו.
יממה אחרי פרישת גנץ, קואליציית נתניהו דווקא הפגינה משמעת ויציבות. זהו פשר מתקפת החיוכים של נתניהו במליאה, רגע אחרי שהוחל דין הרציפות. היא עוררה זעם מוצדק באופוזיציה, נוכח מהות החוק שימסד את הפטור לחרדים וגם משום שכבר בזמן ההצבעה ידעו כל הח״כים על נפילתם באותו היום של עוד ארבעה לוחמים בעזה, אבל פוליטית היא הייתה מובנת. נתניהו לא פתר את המשבר, אבל שוב הצליח לדחות אותו ולהרוויח זמן. אפילו טלי גוטליב, שתוקפת את חוק הגיוס בכל הזדמנות כבר שבועות ארוכים, שינתה את דעתה בגלל מיצג מחאה בפתח ביתה, והצביעה בסוף בעד. אלמוג כהן, שהודיע שלא יצביע עד שיוסדר מתווה פיצויים לתושבי אופקים, הסתפק ב"הנחיה" של נתניהו לקדם את הנושא. כמה ח״כים בליכוד שעשו שרירים בעניין חוק הגיוס התיישרו. ומה שלא פחות מעניין ולא מובן מאליו – התמיכה של החרדים. מול המשך מיסוד הפטור, לאיש אין כעת סבלנות לניואנס הזה, אבל מבחינת ההשקפה החרדית נפל דבר: לראשונה ידי כל הנציגים החרדים הונפו כדי לקדם הצעת חוק שבנוסחו הנוכחי יש בו מכסות, אומנם זעומות, של גיוס חרדים. ההתייצבות של נציגי יהדות התורה כאיש אחד במליאה היא תקדים.
הפלפול שאפשר את התקדים הזה היה ההסבר שמדובר בהצבעה טכנית בלבד. ובכל זאת, מההצבעה בממשלה על החוק הם העדיפו להיעדר. זאת ועוד, ההודעות של גנץ לתקשורת בשבת שעברה זכו לנזיפות מצד גפני, אבל מופע יחסי ציבור שלם של נתניהו, בשבת שבה הושבו החטופים, לא נתקל אפילו בציוץ של יו״ר דגל התורה. ההלכה וההשקפה החרדיות מגלות גמישות חסרת תקדים. זה חוק "עלוב, מבזה, משפיל ואנטי־יהודי", זעק גפני בכנסת הקודמת, אבל השבוע הוא הצביע בעד להחיל עליו את דין הרציפות.
התירוץ של הצבעה טכנית הוא שאפשר לח"כים מסתייגים ומתנגדים רבים להצביע בעד. היחיד מהקואליציה שהצביע נגד היה שר הביטחון גלנט, כך שתוצאות ההצבעה היו 63 מול 57. כלומר, כדי שהחוק ייפול בקריאה שנייה ושלישית מספיקים שלושה שיצביעו נגד, או שישה שיימנעו. על הנייר, יש מועמדים לכך. בליכוד מדברים על השלישייה סעדה, אילוז ושיקלי, ששיגרו מכתב ובו דרשו שינויים מרחיקי לכת בחוק. גם ח״כ אלי דלל הודיע שלא יתמוך בחוק אם לא יתוקן. יש גם שרים שהביעו אי נחת ברמות משתנות: דיכטר, ברקת, זוהר. אופיר סופר ואוהד טל מהציונות הדתית לא יתמכו אף הם בקלות בנוסח הקיים. אבל מעל כולם זה יהיה רגע מבחן ליולי אדלשטיין, שהתיקונים בחוק, לכאן או לכאן, ייעשו על שולחן העבודה שלו בוועדת חוץ וביטחון. עבודה אמיתית בוועדה יכולה להעלות את יעדי הגיוס, להוסיף מנגנוני עיצומים יעילים, ולהביא חוק שיצמצם את הפטור.
החרדים, מנגד, ינסו להשיג את ההפך: להוציא את יעדי הגיוס מחוץ לחוק ולהוסיף מנגנונים לדחיית הסנקציות. הם ילחצו על אדלשטיין, יאיימו עליו שאם לא יזרום עכשיו ימנעו ממנו את הנהגת הימין בעתיד. אבל גם הם יודעים שאין חוק גיוס לטעמם שמסוגל לזכות לרוב במליאת הכנסת. לכל היותר הם יוכלו לגרום לעוד מריחה, אבל שופטי העליון לא יחכו לכנסת. ההחלטה בבג"ץ הגיוס עשויה להתקבל בקרוב, וביהדות התורה מתלבטים כיצד לנהוג במקרה של החרפת הסנקציות על האברכים המועמדים לגיוס. דעת הרוב נוטה שלא לפרוש מהממשלה, אבל יש דבר אחד שיכול לשנות את עמדתם: קבוצת הלחץ החזקה ביותר במגזר היא מנהלי המוסדות. וכשאלה יאבדו סבלנות, גם לנבחרים החרדים לא תישאר ברירה. בינתיים, עודפי התקציב מאפשרים לגלגל עוד חודש.
המשך השחיקה של גנץ בסקרים פותח מחדש את המרוץ על הובלת המרכז־שמאל. בשיאו, הפער בין גנץ ללפיד היה 23 מנדטים. כעת הוא מצטמצם. מפלגת ימין חדשה של בנט, כהן, ליברמן וסער צמצמה אותו עוד יותר עד כמעט תיקו. מפלגה חדשה כזו היא ספקולטיבית, אבל את המגמה אפשר לראות. בסקר חדשות 12 שפורסם השבוע היא גם משנה את מפת הגושים: קואליציית נתניהו מתכווצת מ־51, המספר שחוזה לה הסקר אם המפלגות יתמודדו במתכונת הנוכחית, ל־45 אם יתקיים מפץ בימין החוץ־קואליציוני.
לכאורה זוהי נדידה קריטית של 6 מנדטים, אבל יש פה טעות אופטית: הנתון של 51 מנדטים לגוש נתניהו הוא בתרחיש שבו סער לא עובר את אחוז החסימה, ושורף כשני מנדטים למחנה מתנגדי נתניהו. התרחיש שבו גוש נתניהו מקבל רק 45 מנדטים הוא כשסמוטריץ' לא עובר, ובהתאמה שורף שניים־שלושה מנדטים לגוש שלו. ולכן, בהנחה שהמחנות יפיקו לקחים ויתארגנו, מתברר שגם אם יש מחנה של מתלבטים בין הגושים, בשלב זה הוא קטן משנדמה. זה לא יעשה את ההבדל בין 51 ל־45, אלא בין 48 ל־50. בערך שניים־שלושה מנדטים. אם מוציאים מהחשבון את אצבעות המפלגות הערביות (שחלק מבוגרי ממשלת השינוי הבטיחו שלא להישען עליהם שוב), הפער הזה יכול להיות ההבדל בין הקמת ממשלה לעוד סבב בחירות.
