בחודש השמיני להפקרת הצפון עולים העשבים ומכסים אט־אט את קריית־שמונה. הם מתחילים בחצרות הבתים ונכרכים סביב גלגלי האופניים הנטושים. בגינות הם לא מניחים לפיסות ירוקות של דשא להתקיים, ופני העיר שלי שעירות כפני עשיו.
מרחוב צמרת הגליל אפשר לצפות על העיר הנטושה. מכאן הצמחייה הפראית עושה חסד עם השממה ומוסיפה לה חן. הכול עדיף על פני השחור שרואים בעיניים כשמסיטים את הראש מעט ימינה.
השרפות הגיעו עד חצרות הבתים בשכונות הגבוהות. צוותי כבאות, חברי כיתת כוננות ואזרחים שנשארו בבית ידעו שכל כוס מים עשויה להציל אוצרות שננטשו מאחור. ממון חבריהם היה חביב עליהם אף יותר משלהם. על זה הם נלחמו.
האוויר בצפון צלול עכשיו הרבה פחות. ההרים הירוקים נכנעו לאש האוכלת ועכשיו הם מדכאי עיניים ומחניקי גרון. בימי החורף, אי אז כשהיינו קטנים, נעצבנו לגלות אותם לבנים משלג, ואת קריית־שמונה חומה מבוץ. ועכשיו אנחנו מתעצבים לראות את ההרים שלנו שחורים משחור ואת עירנו שקופה.
בית משפחת אזרן בקריית־שמונה נטול חלונות. זגוגיות לא מחזיקות מעמד באחד הרחובות המטווחים ביותר בעיר. לשכנים זה לא משנה, כי ממילא הם לא כאן, אך האזרנים כן והם לא מוכנים לזוז. פרוספר אזרן, ראש העיר המיתולוגי, מצא פתרון. במקום שאין זכוכיות, הוא קיבע לוחות עץ.
כבר שתי מכוניות הלכו לו לאיבוד במלחמה הזאת, וקירות ביתו מחוררים. הקטיושה נפלה רגע אחרי שבני הבית הספיקו לברוח. הנכדים שלו נושמים את החלוציות של סבא, והם לא רוצים לשמוע על מפלט במלון הכול כלול באילת. הם מעדיפים לפשוט את כפות ידיהם ולחשוף בפניי כמה רסיסים אספו רק עכשיו מהכביש הסמוך לבית. סיפרתי להם שזה היה התחביב שלי כשהייתי ילד, הרבה לפני שהם נולדו. כיצד חיכינו מעט שהקטיושה תתקרר ואז רצנו החוצה לאסוף את חלקיקי המתכת ששאפו להרוג אותנו. ייעצתי לילדים להיזהר מהקצוות החדים של הרסיס, כי זריקת טטנוס היא אירוע לא נעים.
הנכדים של פרוספר רק בני 10 ו־16. הם נולדו בעיר שקטה וגדלו בנחת. סיפורי הקטיושות היו הזיכרונות של המבוגרים, ושל סבא שניהל את העיר בשנים הכי בוערות שלה. את הילדות המתוקה הם העבירו במרחק דקות נסיעה ממפלצת שהתעצמה באין מפריע.
שלוש אזעקות תפסו אותנו בזמן הקצר שהייתי בבית משפחת אזרן. הילדים רצו למרחב המוגן ותפקדו היטב. לא משנה באיזו שנה תיוולד בעיר הזאת, היא תדאג לצייד אותך בקור רוח.
בחודש השמיני עוד עומדות הסוכות שנעזבו בשמיני עצרת. שוב ביקרתי בסוכתנו כדי להביט בקישוטים נעים ונדים בנחת, ובתמונות הצדיקים יציבות במקומן. בבית, על שולחן השבת, נח אתרוג מצומק, ושלושה הדסים מיובשים חנוטים בשקית. גם הפעם החלטתי להשאיר הכול בדיוק ככה משום "זכור את אשר עשה לך עמלק". אמא קוראת לזה עצלות.
אבא שלי ביקש לנצל את ההזדמנות וביקש ממני להביא לו, לירושלים, את הדואר שהצטבר. מה המספר של התיבה, שאלתי. "ארבע ספרות, חמש ותשע בסוף". דקות לאחר מכן עדכנתי שהמפתח לא פותח. "תנסה, חמש ותשע בסוף", התעקש. ניסיתי שוב. לא הולך.
אבא שלי אוהב דואר ומתרגש ממנו. עד לפני שמונה חודשים הוא בדק פעמיים ביום מה חדש בתיבת המתכת. מכתבים הוא מסוגל לאסוף מתוך שינה, ועכשיו הוא לא זוכר איך פותחים את התיבה. הרבה דברים קורים כשרחוקים מהבית כל כך הרבה זמן, אחד מהם הוא שכחה. אבא שוכח ארבע ספרות, מדינה שוכחת עיר.
