מותג ה"הזדהות עם העם הפלסטיני" בחו"ל, הצבת סימן השאלה על הציונות וקיום העם היהודי בארצו, והשימוש הציני של אנשי מחאה בישראל בסמל האגרוף המונף של תעמולת ה"טובים" נגד משטרים פשיסטיים־רודניים – כל אלה הם ביטוי מובהק לשבירת הקשר בין ישראל לסביבה שאנו חיים בה. זוהי התנהלות לא אחראית, המזינה ומחיה את הזרם האנטישמי העולמי שמעולם לא פסק.
במשטרים רודניים – לרבות בחברה הפלסטינית – מחאה פוליטית או חברתית יכולה להתקיים בסתר בלבד או מחוץ לגבולות השלטון. מנגד, המסגרת הדמוקרטית בישראל מאפשרת ביקורת. אלא שבמקרה של עולם התרבות, האדריכלות והאקדמיה, אין זו ביקורת בונה או מחאה יצירתית ולגיטימית שנועדה להשפיע ולשנות, אלא רצון בלתי נלאה להיכנס למועדון הליברלי־פרוגרסיבי העולמי, הבון־טון העכשווי.
אנשי אקדמיה למדו שנקיטת עמדה אנטי־ישראלית במאמריהם מבטיחה כרטיס כניסה חופשי ואף מועדף לכתבי עת מקצועיים ולמשרות באוניברסיטאות נחשקות. בימאים למדו ששערי הפסטיבלים נפתחים בפניהם כל עוד הם משכילים להציג בסרטיהם, באופן בוטה ושקרי, את העם היהודי כמי שעושק את הערבי־פלסטיני בארצו. כך, למרבה הבושה, זכה לאחרונה סרט ישראלי בפסטיבל ברלין – מוסד אירופי המזדהה באופן ציני עם ה"אנדרדוג" הפלסטיני, בניסיון לנקות את מצפונה של אירופה מרגשות האשם על כיבוש עמים זרים בכלל ועמי האסלאם בפרט.
אומנים ישראלים לא בוחלים באמצעים כדי להגיש לעולם את מה שהוא רוצה לראות, ומתעדפים זאת על פני עשייה מקצועית, איכותית וישרה. כך למשל, התערוכה שלוש ערים נגד החומה, שהוצגה בברלין ובניו־יורק, הציגה את חומת ההפרדה הישראלית כדרך להאריך את סבל העם הפלסטיני. אומנים אחרים שם יצאו בהצהרה רשמית נגד עמים השולטים באמצעות רצח עם על הרכבם הדמוגרפי. בתערוכה לא נשמעה זעקתם של מאות האזרחים – כולל ילדים רכים ותינוקות – שנרצחו בטרור הפלסטיני, שבגללה נבנתה חומת ההפרדה לכתחילה.
האומנות הישראלית מגויסת לתמיכה בתנועות בינלאומיות הקוראות להחרים את ישראל "בשם הצדק העולמי", וזאת במטרה להיכנס לגלריות בעולם בתנאי סף נמוכים. האם אלו הדברים שאומני ישראל אמורים להציג בגלריות אירופה ובפסטיבל ברלין – עיר שממנה נעשו פשעים מהחמורים שידע המין האנושי?
האומנים לא לבד. נציגי ישראל בכנס האדריכלים הבינלאומי בברלין התכוונו להציג את האדריכלות בישראל – בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי – ככזאת שעוסקת בכפייתיות בבנייה כוחנית בשטחים הכבושים תחת הכותרת "הקשר בין האדריכלות הישראלית למדיניות הכיבוש". הכרזה של התערוכה הציגה את מרחב התכנון בהתנחלויות שביהודה ובשומרון בכתם דם, מעין נבואה שכמעט הגשימה את עצמה ב־7 באוקטובר גם ביהודה ושומרון, ולא מן הנמנע שהייתה זוכה לגיבוי אירופי. למרבה המזל, ייצוגה של ישראל בכנס לא יצא לפועל.
אגב, ראו זה פלא: כשניתנה לאותם אדריכלים ההזדמנות לסרב לעבודות תכנון שהוצעו להם ביהודה ושומרון ולקחת חלק פעיל כאזרחים במאבק נגד הכיבוש (אני הייתי אז בצד המאבק) – לפתע נעלמו הערכים, גברה הצביעות וגבר ערך הכסף. הם לא סירבו לתכנן בניינים ב"שטחים הכבושים".
לעולם התרבות, האומנות והאקדמיה הצטרפה בשנים האחרונות ה"אליטה" התרבותית, הכוללת את אנשי ההייטק, ה"לשעברים" ומותגים נוספים המייצגים את מוקדי הכוח האמיתיים, האוחזים בשלטר. אלה מצהירים בגלוי: נשרוף את המדינה, נעשה מרד אזרחי, נאיים על חיי פוליטיקאים, ונעמוד בדרכה של יולדת לבית החולים בנתיבי איילון, כדי שרוב העם שבחר הנהגה דמוקרטית יבין מי באמת שולט כאן. התנהלותם פשיסטית בהגדרה, שכן הם מנסים להחזיר לעצמם את השליטה בכפייה ובשרפת אסמים.
זה קרה לפני 7 באוקטובר, ובאופן ציני ומסוכן זה קורה גם כעת, בעת מלחמה. אלא שמחר – עם שינוי סדר היום של המועדון האירופי שהם עושים הכול כדי להשתייך אליו – ייזרקו גם האומנים והאדריכלים והקולנוענים הישראלים אל מחוץ לשערי הגלריות, האוניברסיטאות, העולם העסקי, בתי הכנסת והרחובות בברלין, בלונדון ובניו־יורק. הבנזין של אתמול יעורר בערה מחר.
