חשבתי על זה, סתיו, וזה לא היה תקין האירוע של אתמול, אומר לי לנגפורד, האמת היא שממש עצבנת אותי. לנגפורד הוא מפקד הסוללה ואני הסמק"ש שלו. הוא עומד באמצע הנגמ"ש ומנהל את הירי מול המחשבים והצוותים, ואני יושב ליד מכשיר הקשר ומדבר עם הגדוד המתמרן שנותן לנו משימות ומחכה לעדכונים. רוב הזמן מדובר בתקשורת יבשה, סטנדרטית, שאין בה הרבה מקום לשיקול דעת אישי. המסתייע מכתיב לי נקודות ציון ושמות של מטרות, ואני חוזר עליהן בקול, כך שכולם יוכלו לשמוע ואחר כך מתעד אותן ביומן המבצעים. זה תפקיד שדורש מידה רבה של דייקנות (טעות בהעתקת ספרה יכולה לגרום טעות ירי איומה) אבל מדי פעם נדרשים גם כישורים של פרשנות. כמו בפעם ההיא לפני כמה חודשים, היחידה לאורך כל המלחמה, שבה הרמתי את הקול.
היה זה במהלך אש לחילוץ. אחרי אירוע קשה ברצועה, וירינו אש מסיבית לחפות על הפינוי. ואז עלה המסתייע וביקש להסיט את הירי מאה מטר במאה מעלות. אבל הוא לא אמר את המילה "יותר". וכשנותנים פקודה של הסטת מטרה לתותחנים, חייבים להגיד להם "יותר". אתה רוצה מאה מטר "יותר"? התחננתי. "אין לי מושג מה זה יותר", הוא התעקש. ולנגפורד היה נחרץ גם הוא: "אני לא מכיר פקודה כזאת, מאה מטר במאה מעלות. שייתן מטרה חדשה אם הוא רוצה". אבל האש היא אש לחילוץ. אין זמן לפתוח מטרות חדשות. וזה היה השלב שבו הרמתי את הקול. דיברתי איתו, אמרתי, אני מבין מה הוא רוצה. בבקשה, תן בי אמון. שורה תחתונה – ירינו.
אבל האירוע של אתמול היה שונה. אחת הפקודות שהגדוד המסתייע נהנה לתת, במידה משתנה של תדירות, היא "בדוק מוכן". לכאורה זו רק פקודה סתמית שמורה לי לעדכן כמה זמן יידרש עד שנהיה מוכנים לירי. אבל בעצם היא נושאת בתוכה מטען כבד הרבה יותר. כי כשהכול הולך כשורה, ואתה יורה תוך כך וכך דקות, אף אחד לא אומר לך בקשר "בדוק מוכן". רק כשהירי מתעכב, כי המחשב נפל או מישהו עשה טעות או שהצוות לא קפץ מספיק מהר, יגיע שלב שבו המסתייע עולה מולך בטון מעט לחוץ: "מה קורה גבר? בדוק מוכן". כך שאם אתה שומע "בדוק מוכן" אתה יודע שבעצם כבר נכשלת אבל עדיין יש לך סיכוי לשמור משהו מכבודך אם תיתן אומדן קצר ומדויק, נגיד "שלוש דקות", וגם תצליח לעמוד בו. ולעומת זאת אין לתאר את הבושה אם יעברו חמש דקות ושש ועדיין לא ירית, וממכשיר הקשר יישמע הקול חסר הסבלנות "אז מה אחי? בדוק מוכן!".
בקיצור, היו כל מיני עיכובים שלאו דווקא תלויים בנו, והגדוד המסתייע עלה מולי בקשר ואמר לי "בדוק מוכן". הפניתי מבט שואל אל לנגפורד והוא אמר "דקה". הסתכלתי קצת סביבי, אמדתי את הסיטואציה שלא נראתה כאילו היא לקראת סיום, לחצתי על מכשיר הקשר ואמרתי "שתי דקות"."ידעתי שזה לא ייקח דקה", אמרתי להגנתי ביום המחרת, "ולא רציתי לאבד את האמון של המסתייע". "אולי שמרת על אמון עם המסתייע", לנגפורד לא נשאר חייב, "אבל פגעת באמון שלי. אני צריך לדעת שמה שאני אומר זה בדיוק מה שיוצא החוצה. כשהמסתייע שואל מתי נירה הוא שואל אותי ולא אותך". הדברים שלו הלמו בי קצת לרגע. אבל אחרי זמן מה הבנתי שיש בהם אמת גדולה.
אחד ההיבטים שהכי קשים לי בעבודה הרבנית הוא הצורך לפעמים לתת תשובות לא נעימות. כשמישהו רוצה מאוד שמשהו יהיה מותר, ואין לי אפשרות חוץ מלומר "אסור". או כשאין לי הסבר מניח את הדעת לדין או הלכה, אלא רק שזה מה שכתוב וזה מה שגזרה תורה. רגעים כאלו מכניסים אותי למצוקה. כאילו אני זה שמחליט שמישהו יצטרך לזרוק לפח אוכל שנטרף או כאילו אני עצמי זה שמרחיק אישה מבעלה. אבל זה שקר, כשחושבים על זה. מדובר באשליה. כשאדם שואל מה ההלכה הוא לא שואל אותי. הוא שואל את הקדוש ברוך הוא; הוא שואל את התורה. ודווקא מכיוון שקל כל כך להתבלבל, חז"ל קבעו שהתנאי הכי בסיסי כדי להיות איש הלכה הוא ענווה.
את מפקד הסוללה אני מאתר שוב לקראת ערב. "חשבתי על זה, לנגפורד", אני אומר, "ואתה צודק לחלוטין. לא יקרה יותר. סליחה".
