אל תוך המעלית באכסניית הנוער בחיפה נכנסה אישה בטייץ וכפכפים. היה מוזר לראות אותה ככה דקה אחרי שבת, בזמן שסביבה כולם לבושים במיטב הבגדים. אבל היא לא התנהגה כמתנצלת, וגם העובדה שהיא אוחזת בכלבלב קטן לא נראתה לה כמו משהו שצריך להסביר.
"נראה לי שהיא מהמפונים", לחשה לי קרובת משפחה באוזן. התארחנו שם בשבת בר מצווה – משפחה מורחבת עם הרבה ילדים עליזים. כשהם הגיעו למגרש הכדורסל הילדים המקומיים, כלומר המפונים, לא הצליחו להסתיר את ההתרגשות שלהם. והיה שם ילד אחד שהתרוצץ איתם במגרש, לא הזיזה לו השמש הקופחת ובכל פעם שרצו לסיים הפציר בתחנונים: "נו, רק משחק אחרון ודי".
"תגיד, ילד", שאלתי אותו, "כמה זמן אתה כבר פה?".
"נדמה לי שעשרה ימים".
"ואיפה היית קודם?" המשכתי לחקור.
"קודם היינו באילת", השיב.
"וקודם לכן?"
"אין קודם", הוא תיקן אותי, "קודם היה 7 באוקטובר".
אחר כך יצא לי לפגוש את אביו. "איזה עשרה ימים?" הוא רטן, "אנחנו כבר חודשים כאן, הילד פשוט איבד תחושת זמן".
בשנת 2022 חילק אבישי בן־חיים את המדינה שלנו לישראל הראשונה והשנייה. ימנים ומסורתיים, שמאלנים ואשכנזים. אבל נדמה שב־2024 אפשר כבר לחלק אותה אחרת. בצד האחד נמצאת ישראל הראשונה שמתקיימת בין גדרה לחדרה. ישראל נטולת האזעקות, שתושביה ממשיכים ללכת לעבודה כהרגלם, החנויות במרכז המסחרי הקרוב לביתן נותרו פתוחות, ומדי פעם הם יכולים להרשות לעצמם לצאת לדרינק בפאב המקומי. בצד האחר של המפה נמצאת ישראל האחרת. ישראל המפונה. ישראל שחיה על מזוודות ובדירות של זרים. ישראל המופגזת, מוכת השריפות, שמרבית מתושביה אינם יכולים לחזור לביתם או לעבודתם. ישראל שנכנסת בכפכפים למעלית בערב שבת ולא יכולה יותר לסבול את המנות בחדר האוכל. ישראל שכל קהילתה התפרקה והתפזרה לה, וכל חייה נעצרו בבת אחת.
יש עוד כמה "ישראל אחרות". ישראל של משפחות השבויים והחטופים, שהטרגדיה שהם חווים כל בוקר מחדש הפכה להיות שגרת חדשות. שגרת הפגנות. שגרת דסקיות וסרטים צהובים.
והנה עוד ישראל שכדאי לשים לב אליה: ישראל המגויסת ורעייתה. המפקדים ונשותיהם. המג"דים וילדיהם האבודים. גברים שיצאו מהבית באוקטובר כשהבן שלהם היה תינוק ועכשיו הוא כבר זוחל. נשות מגויסים שתולות שלטי "אל תדפקו לנו בדלת". זוגות על גבי זוגות שמחזיקים את המדינה על הכתפיים, וחלקם הולכים לשלם על זה מחיר כבד מאוד. לא כולם ישרדו. לא כולם יצליחו לחזור להיות ביחד.
ועוד לא הגענו לישראל המתהווה. לאוכלוסיית פגועי הנפש והפוסט טראומטיים שהולכת להכפיל את עצמה בשנים הקרובות. מי מכין את התשתית שתחזיק להם את הראש מעל המים? הרי כבר עכשיו מערכות בריאות הנפש שלנו קורסות. מה יקרה כשכל החבר'ה האלה שראו בעזה את הזוועות הכי גדולות שאפשר לדמיין יחזרו הביתה ויתחילו לראות אותן גם בלילות?
בתחילת המלחמה עוד היינו באווירת "ביחד ננצח", אבל נדמה שבתקופה האחרונה אנחנו כבר לא מנצחים יחד. ישנם אזורים שלמים בארץ שהמלחמה כבר לא קשורה אליהם. לא מזמן סיפרה לי חברה על ערב הקראת שירה שנכחה בו בפלורנטין. היא הופתעה לגלות שהיא היחידה שעלתה לבמה עם טקסטים שקשורים למלחמה, שעה שמולה עלו בחורות שביצעו מונולוגים של עשר דקות על עלילות האקסים שלהן. כאילו אנחנו במנהטן. כאילו הכול פה סבבה וכל מה שנותר הוא לכתוב על אהבות נכזבות.
ישראל השנייה של היום מורכבת מימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. אוכלוסיית ה"נדפקים" לא מבחינה כעת בין דת, גזע ומין. ובזמן שהם משלמים את מחיר המחדל הזה, ישראל הראשונה חוזרת לעשות סלפי באינסטגרם ולמכור קוד קופון. חוזרת לטוס לחו"ל ולרקוד בטיקטוק. ולא נראה שמישהו מעוניין לשים דדליין לפיצול הזה או לעמוד על סכנותיו. לא נראה שמישהו מבין שם למעלה שאוכלוסיית הצפון והדרום עומדת להידלדל באופן משמעותי, ושבמקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו.
אין שום דבר שפוי בילד שחי כבר שמונה חודשים במלון ומאבד תחושת זמן. אין שום דבר הגיוני בתינוקות שכבר לא מזהים את אביהם.
כשהשרה מירי רגב מעלה סרטון לאינסטגרם ואומרת לתושבי בארי "יכול להיות שאם הייתי בצד שלכם הייתי מרגישה את אותו דבר", לאיזה צד היא מתכוונת? אנחנו לא אמורים להיות באותו הצד? ומי משניהם זו ישראל השנייה? השרה שרכבה על גלי הקיפוח העדתי והיום חיה באחת הערים הבטוחות ביותר בארץ, או הקיבוץ שיותר ממאה מחבריו נרצחו ונטבחו וחלקם עדיין שבויים בעזה?
