לא קל למצוא בימים אלה שעה פנויה כדי לראיין בה את נאוה מקמל־עתיר. זהו חודש הספר העברי, והיא אחת הסופרות המבוקשות להרצאות ולמפגשי סופר בבתי הספר בישראל. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שעל שמה רשומים למעלה מעשרים ספרי ילדים ונוער מצליחים ואהובים, ועוד כמה רבי־מכר למבוגרים, בראשם "אות מאבשלום" שראה אור ב־2009 ומכר למעלה ממאה אלף עותקים. לבסוף הצלחנו לאתר חלון בין מפגש להרצאה, והתיישבנו לדבר על ספרות בעידן הטיקטוק.
קיימים שני סוגי סופרים – כאלה שהכתיבה אצלם היא יום עבודה, עם לוח זמנים ברור ונוקשה, ולעומתם מי שמחכים שהמוזה תגיע וכל ספר שלהם נכתב במשך שנים. לאיזה מהשניים את שייכת?
"אנשים חושבים שהשראה היא משהו שפתאום נופל עליך, ברגע אחד", אומרת מקמל־עתיר, "ואז את אומרת 'רגע, יש לי השראה אני חייבת ללכת', סוגרת את הדלת ויוצא ספר. זה אולי נכון למי שאין לו ילדים, שלא צריך לארח משפחה וחברים – אצל אחרים ובהם אני, השראה היא משהו שצריך ללמוד לאלף, לדעת לזמן אותה. עושים את זה על ידי כך שמרגישים כמו פקיד. את יושבת ליד שולחן העבודה ואומרת לעצמך – אני עכשיו בעולם הזה. אישית אני חייבת שקט מוחלט כדי לכתוב, מספיק שמישהו גוזם את הדשא בקצה השני של הפארק שמעליו אנחנו גרים ואני לא יכולה להתרכז. יש לי מפגשי סופר כמעט בכל יום, ולכן אני חוצבת לעצמי זמן כתיבה – משאירה לי ביומן יומיים פנויים בשבוע, בעיקר בבקרים".
את מקציבה לעצמך מספר מילים מסוים ליום?
"ממש לא. לפעמים בבוקר אחד אני כותבת פסקה אחת וזהו, ובערב אמחק אותה. לפעמים אני כותבת הצגה וספר במקביל – אלה שני צינורות שונים במוח שנפתחים ונסגרים כשצריך – אז יש תוכנית גיבוי אם אני לא מצליחה להמשיך בספר. בכל מקרה לא אלך לקניון או אשב עם חברה בבוקר שהוקדש לכתיבה, אחרת לא יהיה ספר. גם ככה אני סופרת איטית וכל מילה שאני כותבת נבדקת על ידי במשך המון זמן, בונה מטפורה ואז מפרקת אותה".
"אנשים חושבים שהשראה היא משהו שפתאום נופל עליך, ברגע אחד, ואז את אומרת 'רגע יש לי השראה אני חייבת ללכת', סוגרת את הדלת ויוצא ספר. אבל השראה היא משהו שצריך ללמוד לאלף, לדעת לזמן אותה"
נשמע סיזיפי.
"זו שיטת עבודה של פרפקציוניסטית חסרת תקנה. אני לא עושה לעצמי הנחות, אולי אם הייתי עושה הייתי מוציאה הרבה יותר ספרים".
זה לא שכתבת עד היום מעט ספרים.
"נכון, ועדיין היה אפשר יותר, כנראה. הספרים שאני כותבת לנוער בוגר מיועדים גם למבוגרים, כמו הארי פוטר למשל. לכן יהיו בהם רבדים וקומות שקוראים בגילים שונים יוכלו להתחבר אליהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשפה ובעלילה. בספר החדש שכתבתי, 'הסודות של מרק לום' (בהוצאת "ידיעות ספרים", המוציאה לאור של כל ספריה הקודמים), שני הגיבורים הם ילדים בני 11 ו־12 אבל הקולות שבהם אני מספרת את הסיפור מאפשרים גם למבוגרים להתחבר אליהם. יש דמות של ילד, שאביו הוא שחקן מפורסם, שלא מוצא את מקומו בעולם. הקשרים בין האב לבן יכולים לדבר לכל הגילים, לילדים ולהורים. ואם לסגור מעגל עם צורת הכתיבה שלי, הספר הזה לא נכתב ברצף אלא בפלחים, בהפסקות. בכל פעם שאתה ניגש לכתיבה אתה לא אותו אדם שהיית כשעזבת את הגיבור בפעם הקודמת. הייתה קורונה, יש מלחמה, בכל פעם הייתי צריכה לעדכן גרסה של עצמי כדי להמשיך לכתוב".
כשאת בוחרת את הגיבור ואת המסר, יש מטרה חברתית בכתיבה שלך?
"אני לא מורה. הסיפור לא מתחיל בכך שאני רוצה להביע דעה או לכתוב מניפסט ואז אני כותבת סיפור. זה הולך בדיוק הפוך – אני כותבת סיפור והקורא יכול להוציא ממנו מה שהוא רוצה".
מקמל־עתיר מבינה שהכוח בידיה לכוון את הקורא אבל היא גם סומכת עליו שימצא את התובנות שלו. "המסרים שנובעים מתוך הסיפור הם באחריות הקורא, ויש מסרים שצצים תוך כדי כתיבה ואני נפעמת שבכלל חשבתי עליהם. הדמויות יוצרות את המסרים. לפני כתיבת 'אות מאבשלום' פתאום חששתי שאחרי שאקלף את התהילה מהדמות של אבשלום פיינברג, אגלה משהו שאולי יהיה לי קשה איתו. התהילה וההילה הם מכון היופי של המתים. תהיתי מה יקרה אם האדם שנמצא מתחת לא יהיה דומה למה ששיווקו לנו לאורך כל השנים. כשהוא התגלה, למרות כל השכבות שנוספו לו עם השנים, והיה דומה מאוד לדמותו האמיתית, שמחת הגילוי שלי הייתה גדולה והמסרים נבעו מתוך הדמות שלו ולא ממני".
רק שאבשלום פיינברג הוא דמות אמיתית שאת לא יכולה לזייף את ההיסטוריה שלה, ואילו יער טפר, הילד מספרך החדש, הוא דמות בדיונית שאת יכולה להכניס אליה כל ערך שתרצי.
"נכון, אני מכניסה לספר כל מה שאני רוצה, אבל אני לא חושבת על מסרים כאלה ואחרים. אני לא כותבת באופן דידקטי בשום צורה. מה שחשוב לי זה הסיפור, שיהיה מעניין ומרגש".
מקמל־עתיר נולדה ב־1964 בגבול רמת־גן-בני־ברק. "המרפסת של הסלון הייתה ברמת־גן, האמבטיה בבני־ברק", היא משחזרת בחיוך, "ותמיד חייתי על התפר הזה שבין העולמות". את לימודיה העממיים סיימה בבית ספר חילוני בבני־ברק בשם "הגבעה", שמאוחר יותר הפך לסמינר חרדי לבנות. מגיל צעיר מאוד היא כותבת, ולדבריה תמיד ידעה שתהיה סופרת. את שנות התיכון העבירה בבליך הרמת־גני המפורסם, ואז התגייסה לשירות צבאי כולל יציאה לקורס קצינות. לאחר מכן למדה קולנוע, טלוויזיה וספרות, והתחתנה עם אלי, קצין משטרה בדרגת תת־ניצב שהוא ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה. יש להם שלושה ילדים.
התחלת לכתוב ספרים בתחילת שנות התשעים. היום זו ישראל לגמרי אחרת מהרבה מאוד בחינות. זה משהו שחושבים עליו כשכותבים ספר חדש לדור אחר?
"אני לא מחליטה על נושא כי משרד החינוך קבע אותו או כי הוא טרנד. יחד עם זאת, הסיפור שאני מספרת בא מתוכי, לכן אם למשל הייתי כותבת היום את 'אות מאבשלום' הוא היה נכתב אחרת. דברים שקורים לי בחיים מאוד משפיעים על הכתיבה שלי, ופחות מה שקורה מסביב, בחוץ".
"אני מאוד אוהבת תיאורי נוף, למשל, אבל יודעת שאם אפליג בתיאורים כאלה היום ארחיק מעצמי את הקוראים הצעירים. אני לא יכולה להתרפק על זה. וגם אין אצלם פסיקים, אין נקודות – זו שפה שצריך להתחבר אליה"
כשהתחלת לכתוב ספרים האינטרנט היה בחיתוליו, ודאי שלא היו רשתות חברתיות ולא טלפון סלולרי. יש לך תובנה מפרספקטיבה על הנוער הישראלי לאורך השנים?
"בניגוד לקלישאה, אני לא חושבת שהם יותר חכמים כיום, אלא יותר מאובזרים. הם לא צריכים לשנן, למשל, וזה מפנה הרבה זמן לדברים אחרים. ברור שגם הכתיבה שלי משתנה עם האקלים. אני לא יכולה לכתוב היום ספר לנוער שיש בו דמות של ילד בלי סלולרי. יש ספר בשם 'קוביות של שוקולד', שכתבתי לפני כעשר שנים. הוא עוסק בנער בר מצווה בשם יהלי שלא מוכן לעלות לתורה בגלל פחד קהל. הספר הזה עוּבד לאחרונה כהצגה בתיאטרון אורנה פורת, וליהלי יש היום טלפון סלולרי – מה שלא היה לו לפני עשר שנים בספר. הוא גם מדבר אחרת. הכול צריך להיות היום נורא קצר, כמו שהם מדברים. כשאני הייתי חוזרת הביתה כילדה מבית הספר, הייתה בכל יום שיחה של כמה דקות עם ההורים שבהם הייתי מכבירה בפרטים. היום זה פשוט לא קורה. ילד ממוצע מגיע מבית הספר הביתה, אם אחד ההורים בבית הוא שואל אותו איך היה והתשובה בדרך כלל תהיה 'בסדר', או 'כיף'. ספרים חייבים להתארגן היום בתבניות שבהן הילדים חושבים היום. אני מאוד אוהבת תיאורי נוף, למשל, אבל יודעת שאם אפליג בתיאורים כאלה היום ארחיק מעצמי את הקוראים הצעירים. אני לא יכולה להתרפק על זה. אין אצלם פסיקים, אין נקודות – זו שפה שצריך להתחבר אליה".
על אף שהמציאות השתנתה היא רואה חוט שזור מאז ועד היום, "מה שיפה הוא שילדים ונוער נשארים ילדים ונוער תמיד. לכן גם השאלות נשארות די אותו דבר. ובכל זאת, פעם לא שאלו אותי איך זה להיות מפורסמת. היום השאלה הזו נשאלת לא מעט".
נדרשו לך הרבה שנים להחליט שאת כותבת למבוגרים. למה בעצם?
"יש הרבה סיפורים שאני רוצה לכתוב, והחיים זימנו לי הרבה סיפורים. אבל בדרך כלל אני לא מכניסה משהו לעולם הכתיבה עד שלא קורה משהו משמעותי שגורם לי לכתוב אותו. יום אחד צלצלו אליי מבית אהרונסון ואמרו שהם קראו משהו שלי והם רוצים שאכתוב את הסיפור של אבשלום פיינברג. הם הבטיחו: 'נפתח בפנייך את הארכיון, את הבית ואת הלב'. אם לא הייתה שיחת הטלפון הזאת, יכול להיות שזה לא היה קורה. צריך להגיע הסיפור הנכון בזמן הנכון. במשך שנים כתבתי שירי ילדים, עוד לפני שהייתי אמא, שפורסמו בעיתון ידיעות אחרונות בכל יום רביעי, אז האוטומט שלי היה לכתוב לילדים. כתבתי הרבה שנים בחרוזים, ויכול להיות שהיה קשה לי להיפרד מחריזה ולכן נשארתי בעולם הילדים הרבה שנים. בשלב מסוים עברתי לכתוב פרוזה לנוער, ואז פרוזה למבוגרים. זה גם קשור למודלים שיש לך בבית – כשהילדים שלך קטנים אתה חושב וכותב אחרת וכשהילדים מתבגרים הכתיבה שלך משתנה יחד איתם. הקפיצה לכתיבת רומן היסטורי למבוגרים קרתה ממש ברגע. טלפון אחד שקיבלתי באמצע קניות בסופר ביום חמישי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, זאת המתנה שקיבלת. לא חיכיתי לאיזו קפיצה למים, בכלל לא חשבתי על זה, זאת הזדמנות שזכיתי לקבל. כאדם מאמין אני חושבת שיש משהו שמכוון אותי לכתוב דברים מסוימים. הרבה דברים אין לי – אני לא יודעת לכתוב מוזיקה, אני בשלנית מאוד בינונית – יש דבר אחד שאני אוהבת לעשות ואני כנראה טובה בו, וזו כתיבה. הדלק שלי הוא התגובות למה שכבר פרסמתי – כשמישהי כותבת לי אימייל אחרי שהיא קוראת ספר שלי ואומרת 'סימנתי בתוך הדפים שכתבת את החיים שלי', אין מתנה יותר גדולה מזו, אין זכות גדולה מזו. זה מה שדוחף אותי לכתוב את הספר הבא".
אחרי שספר מאוד מצליח אני יכול להבין מהיכן באה הדחיפה לספר הבא. אבל איך כותבים את הספר הראשון למבוגרים, שהוא פרויקט של כמה שנים, בלי שאת יודעת האם הוא יצליח או לא?
"הסיפור על אבשלום פיינברג הפך לחלק מהנשמה שלי. לא רק אני חייתי בתוכו, אלא גם המשפחה שלי. אספר לך אנקדוטה בנושא. באחד הימים, באמצע כתיבת 'אות מאבשלום', התקשר באינטרקום שליח ושאל איפה אנחנו גרים. עניתי לו, אנחנו גרים בדיוטה ה־15 – לא כבדיחה, בשפה הזו כתבתי ולכן גם עניתי כך. אני שומעת את השליח שואל שכנה שבדיוק הגיעה לדלת הבניין אם היא יודעת איפה גרה משפחת מקמל, שכנראה מדובר בעולים חדשים שלא יודעים לדבר עברית. בעלי אמר לי אז, אם את רוצה שאנשים יבינו אותך את חייבת להתחיל לדבר עברית של היום. אני מספרת את זה כדי לנסות להסביר עד כמה הספרים שאני כותבת נכנסים לי מתחת לעור ועד כמה אני לא חוששת לכתוב אותם, בכלל לא חושבת על החשש זה. במקרה של 'אות מאבשלום' זאת ההיסטוריה של העם שלי ולכן היה ברור לי מראש למה אני מתחברת אליה. אולי אם הייתי כותבת על מלחמת העולם השנייה ברוסיה היו לי חששות של כישלון, אבל כל כך נכנסתי לסיפור הזה, שלא חששתי לרגע".
אם סופרת במעמדה של מקמל־עתיר הייתה חיה באירופה או בארצות הברית והייתה כותבת רק רב־מכר אחד כמו "אות מאבשלום" כנראה היא לא הייתה צריכה לעבוד עוד יום אחד בחייה. אבל אותה הסיפור הזה כלל לא מעסיק. "אני מודה שלא חשבתי על זה אף פעם". היא אומרת, "אני לא מתרגמת שום ספר שלי לכסף, ובסוף הרצאות שלי אני אף פעם לא מוכרת ספרים. לא מתוך מקום מתנשא חס וחלילה, אלא כי החיבור שלי לטקסט הוא חיבור אישי ונפשי. אני חושבת בעברית, חיה בעברית, מאוהבת בשפה הזאת ולא יכולה לחשוב על עבודה אחרת, בשפה אחרת. העברית שפה קטנה מבחינת מספר הקוראים וזה לא מתסכל אותי בכלל. זה העם שלי, אלה המקורות שלי. בבית שלי דיברו עברית טובה מאוד, ובכל ספר בניית המשפט היא אחרת ומוטמעת בשפה שונה הרלוונטית לסיפור הספציפי. לפעמים היא כאמור שפה היסטורית קדמונית שאני לא יודעת להסביר איך אני כותבת בה וחושבת דרכה בחופשיות, אבל זה קורה. ואני לא אוכל לעשות את זה בשום שפה אחרת".
קשה מאוד למצוא התבטאויות חברתיות או פוליטיות של נאוה מקמל־עתיר. אני שואל אותה אם זה נהיה קשה יותר עם השנים, כשהחברה הישראלית נהיית יותר מקוטבת. "גאולה כהן ואני הפכנו בשלב מסוים לחברות מאוד טובות, אחרי פרסום 'אות מאבשלום'", היא מספרת, "בכל יום שישי דיברנו בטלפון, שבוע אחד היא מתקשרת ושבוע אחד אני. אני זוכרת שהיא אמרה לי פעם אחת – 'את יודעת בדיוק מה הדעות שלי, ואילו אני מכירה אותך ולא יודעת עלייך כלום'. ואז היא הוסיפה ואמרה – 'זה הקסם, תקשורת בין בני אדם'. מכיוון שאני גם סופרת לילדים אני מגיעה לכל מקום, כולל מעבר לקו הירוק. זה העם שלי, ובכלל לא משנה איפה הוא גר. החברה הישראלית אכן מקוטבת, ודווקא בגלל זה אני רוצה להיות גשר. אני אדם חילוני שמבקר בבתי ספר דתיים, למשל. השכונה שבה אני גרה, מרום נווה, מצד אחד גרים בה החרדים של בני־ברק, ומצד שני – החילונים של רמת־גן. בשכונה עצמה חיים כמובן גם דתיים לאומיים. אני כל הזמן חיה על קו התפר, ומרגישה שם מאוד טוב. אני רוצה להיות שם לא כי זה נוח, אלא כי זו תפיסת עולם במובן העמוק ביותר".
מאיר שלו ואורי אורבך גם כתבו לילדים והיו עם אג'נדה פוליטית מאוד מובהקת, משני צידי המתרס.
"נכון, ואני בוחרת שלא להיות שם. אני מספרת סיפורים, ותפיסות העולם הפוליטיות שלי לא מעניינות בהקשר הזה. כשיתחשק לי להיות חלק מהשיח הפוליטי ואני ארגיש שיש סיבה לעשות זאת, אעשה זאת. לכל אדם יש דעות, אבל כמו שאני לא שואלת את השכנה שלי מהקומה למעלה מה הדעה הפוליטית שלה, ככה אני לא חושבת שהדעה הפוליטית שלי רלוונטית כסופרת, ובעיקר כסופרת ילדים. אני חיה בתוך הגוונים ולא בוחרת גוון אחד כשאני מספרת סיפור"
