אם חשבתם שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו ביום ש"הכוכב הבא" חזר לשידורים, תחשבו שוב: כל תוכנית שעולה לאוויר מחויבת לגבש תשובה משלה, ואוי לה אם היא לא תגיע מוכנה. ניכר שההפקה של "רוקדים עם כוכבים", אולי התוכנית הכי לא חשובה שיש, הייתה מודעת היטב לעובדה הזו ועשתה כל שביכולתה כדי להיות מוכנה לאתגר ולאזן את היחס למלחמה עם אותו תוכן ישן וטוב שהפך אותה בעיני מבקר זה לריאליטי המוצלח בישראל. לצערם הגדול, התוצאה לא משהו.
העונה הנוכחית היא הגדולה והשאפתנית ביותר עד כה. 21 מתמודדים לוהקו לשלוש קבוצות שונות שבכל אחת מהן יתנהלו קרבות ריקודים שידיחו מועמד אחר מועמד עד לאיחוד השורות לקראת תקופת הגמר הקשוחה במיוחד. כרגיל, הליהוק התבצע מקבוצות, מגזרים ופלחי גיל שונים בחברה הישראלית: הספורטאים המעוטרים ירדן ג'רבי, אורי ששון ולינוי אשרם; הזמרת זוכת האירוויזיון נטע ברזילי; דוגמן הנפוטיזם והגיק המקצועי אלישע בנאי; הקומיקאי מריאנו אידלמן; אשת החדשות גאולה אבן־סער ועוד היד נטויה. מסיבות מובנות לא תמצאו דתיים בקאסט, ומי שצפה בנרקיס בעונה הקודמת יבין היטב מדוע הניסוי הקטן הזה לא צלח, בלשון המעטה.
מי שכן מופיעים הם השחקנים דור הררי וטל מורד, שניהם לוחמי המילואים שעלו על מדים ב־7 באוקטובר או מיד אחריו ואף שחזרו לאזרחי, עדיין מריחים מאבק שריפה. שילובם של השניים, לצד העובדה שהשופטת החדשה לאה ינאי היא אחותה של מורן סטלה ינאי שנחטפה ושוחררה בעסקה הראשונה, נותן להפקה תירוץ טוב להתייחס שוב ושוב ל־7 באוקטובר, למלחמה ולחטופים. הבעיה היא שההתייחסות הזו בדרך כלל מתקבלת כמלאכותית ומשולבת באופן מאוד לא מוצלח עם תוכן שהוא הכי שונה שאפשר ממה שקרה באותו יום בעוטף.
וכך, במקום התייחסות מכובדת ומרגשת לנושא שאי אפשר להתעלם ממנו, הצופה (הזה לפחות) זע בחוסר נוחות בזמן שטל מורד מקדיש ואלס וינאי לחברו הטוב רס"ן איליי לוי שנפל בלחימה בעזה ולמשפחתו שיושבת בקהל. כמו כל חיילי הסדיר והמילואים שלחמו ולוחמים למען ביטחון ישראל גם טל מורד הוא גיבור, ודאי שאיליי לוי ז"ל – אבל משהו בהלחם הזה פשוט יוצר תחושה לא מכבדת. היחיד שכן הצליח בינתיים לגשר על הפער הוא דור הררי, שהעביר משהו אותנטי, אפילו טהור, במילים שלו על מה שחווה כשהגיע לשטח הנובה ב־7 באוקטובר ובריקוד שבא אחריו. גם אם לא תצפו בתוכנית, שווה לחפש את הקטע הזה ולהתרגש ממנו.
ובאשר לשאר ההפקה, אין ספק שרוקדימים מצאה את הגרוב שלה. ההחלטה המבורכת של רונה־לי שמעון לעזוב את חבר השופטים עבור תפקיד משחק בחו"ל מרוממת מאוד את רמת השיפוט ואת ההנאה ממנו – בשלב הזה יותר בגלל ההיעדרות שלה ופחות כי המחליפה שלה, ינאי, מפגינה הברקה כלשהי. אנה ארונוב הולכת ומשתבחת כשופטת מעונה לעונה, אלי מזרחי ממשיך להיות נחמד בהגזמה וחד כמו תער בשיפוט, וכל מילה על התופעה ההזויה, המטרידה והמופלאה ששמה דוד דביר פשוט תהיה מיותרת.
כמיטב המסורת בתוכניות ריאליטי, גם זו נראית מעושה ומבוימת ולא טבעית בעליל לכל מי שייקח יותר מחמש שניות לחשוב על מהלך העניינים ולקרוא בין השורות. הפרטנרים המקצועיים של הכוכבים מוצגים כביכול כאיזו בחירה רנדומלית שלא ידועה לשני הצדדים אך למעשה ניכר שהם מצוותים לפי שיקול דעת ברור שגם נותן לצופים אינדיקציה ברורה מי טוב ומי לא. הבחירה בריקוד או בשיר ספציפי גם היא נראית מחושבת עד מאוד, ואם ההפקה כאן פועלת כמו ההפקה של הגרסאות בחו"ל, הרי שאלו פשוט מונחתים על הכוכבים בלי שיוכלו לסרב. גם הבחירה בכמה מתחרים שברור לכל מי שיש לו עיניים שלא יצלחו סבב אחד או שניים – כמו מרגו – אה, יזהר כהן בן ה־73, שבריקוד הראשון שלו נראה כמו איש שנזכר שהוא שכח את המפתחות חצי דרך לאוטו וכעת ממהר בחזרה הביתה כדי לאסוף אותם ולהספיק להגיע לאירוע בחוף בזמן – מספקת איזה תבלין חמוץ־מתוק.
אחרי כל זה ועם כל ההסתייגויות, הצפייה ברוקדים עם כוכבים ממשיכה להיות אחד הגילטי פלז'רס הטובים ביותר של הטלוויזיה הישראלית. חבל שזה עדיין לא אומר הרבה.
