אני כותב את הטור הזה בזמן שארצנו בוערת. בוערת תרתי משמע.
תמונות אימה מהצפון העולה בלהבות ממלאות את הרשתות החברתיות ואת אתרי החדשות. בעזה עדיין נמשכת המלחמה הארוכה בחמאס. אנשים ממעגלים קרובים אליי קיבלו השבוע בפעם השלישית קריאה להתייצב למילואים. אך לפני רגע הודיע דובר צה"ל על מותם של ארבעה אזרחים חטופים – חיים פרי, יורם מצגר, נדב פופלוול ועמירם קופר זכרם לברכה. ארבעה אנשים מבוגרים עם פנים טובות. ארבעה בני אדם חפים מפשע שגופותיהם עדיין מוחזקות בידי בני המוות המתועבים מעזה.
גם אני, כמו כל אזרח במדינה, תוהה לפעמים ביני לבין עצמי – לאן כל זה הולך? מה הלאה? מה יהיה מחר? מתי יחזרו החטופים? מתי יוכרז הניצחון המוחלט והמובטח? מתי ישובו לביתם כל הגולים בארצם? מתי ישוחררו החיילים? לפעמים התהיות האלה מתסכלות וממלאות בדאגה, אבל באמת־באמת, איזו זכות בכלל יש לי לתהות תהיות כאלה בזמן שברגע זה ממש אנשים בני גילי מסכנים את חייהם בחזית? מה אני מבין מהחיים שלי בכל מה שקשור למלחמה? לא עשיתי צבא, לא החזקתי נשק אף פעם, אני לא איזה מדינאי דגול ופוליטיקת ביטחון אף פעם לא הייתה תחום העניין המרכזי שלי.
לאורך השירות האזרחי שלי היו רגעים רבים שהרגשתי שאני מבזבז את הזמן, אבל אז הבנתי שהתחושות האלה בדיוק, של חוסר התועלת, הן במידה רבה חלק מהשוויון בנטל
אבל לא רק מלחמה באויבים מצפון, מדרום, מתימן ומאיראן מתרחשת כעת. גם מלחמה פנימית קורעת אותנו, מהרבה היבטים, על כל כך הרבה עניינים. והשבוע, לפני יום או יומיים דן בג"ץ בעתירות לגיוס חרדים – הנושא החברתי הנפיץ ביותר, מאז ומעולם. סוגיית גיוס חרדים מעסיקה אותי עוד מהימים שהייתי בחור ישיבה. הימים שבהם הייתי הולך פעם בשנה ללשכת הגיוס להסדיר את הדיחוי השנתי שלי. ותמיד־תמיד, גם בשנים שהייתי אופף את עצמי בגאוות יחידה ישיבתית, הרגשתי טעם חמוץ באירוע הזה. כבר אז היה לי ברור שיום יבוא ואעשה הכול למחות את כתם ההשתמטות מעליי. יכול להיות שזה קשור לבית שגדלתי בו, לזה שהוריי חוזרים בתשובה, יכול להיות שזה קשור לכך שהייתי בחור ישיבה עם זיקה לתרבות ישראלית ועם מודעות חברתית רחבה, ויכול להיות שיש אנשים שנולדים עם איזה חוש צדק מסוים. לא יודע. מה שבטוח הוא שהדבר הראשון שעשיתי מיד אחרי שהתחתנתי עם שולי הוא שירות אזרחי בשעות הצהריים אחרי סדר א' בכולל.
אני חייב להודות שלאורך השירות האזרחי שלי היו רגעים רבים שהרגשתי שאני מבזבז את הזמן, שאולי עדיף היה לי לעשות איזו מכינה לתואר ראשון או להשתלב כבר בשוק התעסוקה, אבל אז הבנתי שהתחושות האלה בדיוק, של הזמן המתכלה, לעיתים אף של חוסר התועלת, הן במידה רבה חלק מהשוויון בנטל. ישנם אלפי צעירים שאף אחד לא שאל אותם אם הם מעוניינים להתגייס לצבא או לא, הם פשוט חייבים להתגייס. כי ככה זה בחוק ואין לי ספק שרבים מהם מרגישים בזבוז זמן, ריקנות ותסכול. שמעתי תחושות כאלה אפילו מחיילים קרביים שלא עוצמים עין בהגנה על ביטחון המדינה. אבל מה לעשות? חוק הוא חוק. וכשיש חוק ויש קבוצה שלמה וענקית (שהולכת וגדלה) שמוחרגת מהחוק – לא משנה כרגע התואנה – זהו מצב בלתי נסבל שדורש תיקון. כל בר דעת מבין שנדרש תיקון. מי שעדיין חושב שהמצב המופקר הנוכחי יכול להמשיך להתקיים כנראה סובל מנתק עמוק בכל מה שקשור להתמצאות במרחב ובזמן.
דעתי בנושא גיוס חרדים היא לא סוד, כתבתי אותה כאן לא פעם ולא פעמיים. ואני חושב שדווקא בוגרי מערכת החינוך החרדית, דווקא בוגרי ישיבות חרדיות – חשוב שישמיעו עכשיו את קולם. ובכלל, יש איזו תחושה שכל השיח סביב הנושא הולך ונעשה ילדותי ואינפנטילי מרגע לרגע. כל פעם נשלף איזה תירוץ חלש אחר, כנגד כל טיעון שמזמין בירור, נאמרות סיסמאות נבובות. אנשים שכלתנים שמפצחים סוגיות מפולפלות לפתע מתגמדים לגובה המדרכה ונאחזים בציטוטים סטיקריים כאלה שאין דבר בינם לבין השכל הישר והלב הטוב. די. הגיע הזמן לנהל דיון רציני ומעשי ולתרגם את כל המלל לפרקטיקה. הכתובת היא לא בחורי הישיבות בעצמם, הם במידה רבה תינוקות שנשבו, אי אפשר לצפות מהם לקום ולעשות מעשה. יש לתבוע מההנהגה החרדית לעצור לרגע את לופ הסיסמאות החרדתי והמיושן ולהישיר מבט בוגר על המציאות הנכוחה. יש לדרוש מהעסקונה ומאנשי התקשורת כנות, דיבורים של אמת, שקיפות ובגרות. הכי חשוב בגרות. אנחנו לא ילדים, סכנה קיומית מרחפת, החברה הישראלית קרועה לגזרים, והתורה הייתה ותישאר נצחית. די, הגיע הזמן להתבגר.
