כשאלעד קוז'יקרו, מנהל המתנ"סים בקריית־שמונה, קיבל את האחריות לפינוי תושבי העיר, הוא לרגע לא העלה על דעתו שהם יסיימו את שנת הלימודים הזאת מחוץ לבתיהם. עד פרוץ המלחמה, התפיסה הייתה שקריית־שמונה אינה אמורה להתפנות תחת אש, ולא הייתה תוכנית פינוי מסודרת. כשתוכנית הפינוי יצאה לפועל, כשבועיים לאחר שמחת תורה, המלונות ברחבי הארץ כבר היו מלאים בעשרות אלפי מפונים. "בהתחלה משרד התיירות הוביל את הפינוי, אבל הוא לא הצליח להתמודד עם המשימה. אז הבאנו חברה פרטית, וגם היא הרימה ידיים אחרי 18 שעות", מספר קוז'יקרו. "לא הייתה ברירה ולקחנו את זה על עצמנו, עם תגבור של שלושים חיילים מפיקוד העורף. שינינו כל פעם את שיטות הפעולה, ועברנו בהדרגה מכישלון להצלחה. בארבעה ימים פינינו יותר מ־20 אלף איש".
שמונה חודשים אחרי, תושבי קריית שמונה מפוזרים כיום ב־315 מלונות וב־426 יישובים ברחבי הארץ. בעיר עצמה מתגוררים כעת פחות מ־1,500 תושבים. קוז'יקרו עצמו לא עזב את העיר מאז שבעה באוקטובר. אשתו עטרה ושני ילדיו נמצאים מפרוץ המלחמה באילת, יחד עם עוד 1,200 מתושבי העיר. הוא מתגורר בביתם בקריית־שמונה, עובד ממשרדו במתנ"ס, וחובר למשפחתו אחת לשבועיים־שלושה. "נסענו לאילת כי זה היה הכי רחוק מחיזבאללה. אשתי הכינה מזוודה לשבועיים, לא חשבנו שזו תהיה תקופה כזו ארוכה. אחרי שפתחנו שם בית ספר ומסגרות חינוך, נוצרה קהילה. הילדים כבר לומדים שם וקשה לעזוב".
קוז'יקרו אחראי, יחד עם עובדי העירייה, לריכוז כל הפעולות לרווחת המפונים. שישה מטות אזוריים הוקמו ברחבי הארץ: בטבריה, בחיפה, באזור השרון, בתל־אביב, בירושלים ובאילת. בכל מטה פועל מנהל אזור, שמתפקד כראש רשות קטנה, ותחתיו רכזים בתחומים שונים. "בטבריה למשל, שיש בה 8,800 תושבים שלנו, יש לנו 11 רכזי קהילה שכל אחד מהם אחראי על ארבעה עד שמונה בתי מלון, ובנוסף יש רכזי קהילה שמטפלים באלו שמתגוררים בדירות. המטרה היא להיות בקשר עם התושבים, לייצר פעילות איתם ובשבילם, ולראות אותם מעורבים, אם זה בחוגים ואם זה בימי בישול שבהם התושבים נכנסים למטבח של המלון ומכינים אוכל ביתי".
קוז'יקרו: "במחקר שלנו זיהינו ש־63% מהצעירים מתלבטים אם לחזור. זו עלולה להיות מכת מוות לקריית־שמונה ולגליל"
מטבע הדברים, אחרי תקופה כה ממושכת מחוץ לבית ובחוסר ודאות, לתושבים רבים אין כוחות נפשיים ליזום פעילויות. "יש תושבים עם מוטיבציה ויש כאלו בשפל נפשי. אנחנו עושים מאמצים לשמר את הגחלת, כי חוסן זה הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו. המורכבות היא אדירה. כל הגורמים שאני מדבר איתם, מראש הממשלה ומטה, מבינים שיש מורכבות אבל לא מבינים את גודל המורכבות".
הנתונים שמציג קוז'יקרו ממחישים את עומק הבעיה. "אנחנו לקראת נטישה של הגליל ושל קריית־שמונה. עוד לפני המלחמה, קריית־שמונה עברה נטישה במהלך השנים והרבה משפחות חזקות עזבו. היום אנחנו מדברים על למעלה מ־45% ששוקלים לא לחזור, 13% שאומרים שהם לא יחזרו בכל מקרה, ו־15% שיחזרו בסבירות נמוכה. המכה הכי קשה היא בקרב הצעירים. גם ככה פריפריה היא פעמים רבות אזור זמני בשבילם. כפו עליהם לעזוב את האזור לשנה, ועכשיו לך תחזיר אותם. במחקר שלנו זיהינו ש־63% מהצעירים מתלבטים אם לחזור. זו עלולה להיות מכת מוות לקריית־שמונה ולגליל".
גם במבט לאחור, קוזי'קרו מבין את ההחלטה על הפינוי. "החשש היה שעוד רגע כוח רדואן חודר ועושה מה שחמאס עשה בדרום. יכול להיות שאם לא היינו מתפנים לא היה ירי כזה מסיבי של טילים, אבל קשה לדעת בדיעבד. מצד שני, זה לא אומר שהפינוי צריך להיות לזמן בלתי מוגבל. הדרישה שלנו כבר לפני כמה חודשים מממשלת ישראל היא לעשות פעולה".
הוא מתקשה לקבל את התסריט שבו סיום הלחימה בדרום יביא לרגיעה בצפון, ללא פעולה צבאית. "האוכלוסייה החזקה שלנו לא תחזור. לא יהיה רישום של הסטודנטים לתל־חי שקיבלה עכשיו הכרה כאוניברסיטה, וגם ביישובי הגדר אנשים לא יסתכנו. הרי כבר עכשיו לא אוכפים את ההסכם שאוסר על חיזבאללה להתקרב לגדר. הילדים שלי לא מוכנים כרגע לעבור את קו ראש־פינה, מחשש שמחבלים ייכנסו ויחטפו אותם".
תאריך היעד לחזרה מבחינת קוז'יקרו הוא 1 בנובמבר. "האירוע הביטחוני צריך להסתיים עד תחילת אוגוסט, ושנת הלימודים צריכה להיפתח בראשון בנובמבר, כי גם כשהשקט יחזור תידרש קודם תקופת שיקום. יש לנו שלושה בתי ספר ושישה גנים שנפגעו ישירות, ולא התחילו לטפל בהם".
החיבוק נחלש
קוז'יקרו, בן 45, נולד וגדל בקריית־שמונה. במשך שבע שנים הוא מנהל את רשת המתנ"סים בעיר. לפני כן הקים וניהל את המערך הקהילתי בעיר, ולפני כן כיהן תשע שנים כמזכ"ל תנועת הנוער הלאומי. "אני אוהב את העיר וגר פה ממניעים אידיאולוגיים. לצערי, הרבה מהחברים שגדלו איתי לא נשארו לגור פה".
את מרבית הכספים למימון הפעילות מגייסת עיריית קריית־שמונה מקרנות מקומיות ופדרציות בחו"ל. ממשרדי הממשלה קוז'יזקרו מצפה ליותר: "מייצרים אצלנו תחושה שזו בעיה שלנו, אבל לא הגיוני שעיר שמתפזרת על 500 קילומטרים תתפעל את כל האירוע הזה". שני משרדים שהוא מציין לחיוב הם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, ומשרד הפנים. "נגב־גליל נכנסו מתחת לאלונקה בכל התחומים, והשר וסרלאוף הוא אחד האנשים הכי מיוחדים שיצא לי להכיר. גם משרד התיירות משתדל, אבל הם לא ערוכים לאירוע כזה. משרד החינוך לא נותן לי כסף למערך הבלתי־פורמלי, וגם לא דואג למבנים למעונות ולגנים. בתל־אביב פתחנו בית ספר באוניברסיטת תל־אביב, וכשהתחילו שם לימודים הוציאו אותנו משם. שכרנו את הסינמה־סיטי בגלילות, ועכשיו מוציאים אותנו גם משם".
בתוך כל הקושי, הוא מסמן גם נקודות אור. "יש לנו קהילה תומכת ומחבקת מאוד. באחד המלונות בטבריה הייתה תושבת שתוך כדי המלחמה התגלה לה סרטן. כשהיא ירדה ללובי וסיפרה, התושבים עטפו אותה, לקחו אותה לטיפולים ולהקרנות ולא עזבו אותה. היא אמרה לי 'אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד עם המחלה בלי המעטפת הזאת'".
החיבוק מהחברה הישראלית, לעומת זאת, נחלש עם הזמן. "בהתחלה היה חיבוק מאוד גדול של התושבים ברשויות הקולטות, אבל בהמשך זה הפך להיות האירוע שלנו. אני יכול להבין אבל לא לקבל את זה שהפכנו לנטל על המלונות ועל הרשויות. אורח בא ליומיים־שלשה וזה כיף, שבוע זה נחמד, אבל כשמדובר בשנה שלמה היחס משתנה".
