הפיצוץ שהקריס את בניין הממשל הצבאי הישראלי בעיר צור שבדרום לבנון, נתפס כתאונה של דליפת מכלי גז. כך קבעה ועדת זורע שמונתה מיד לאחר האסון, שקיפד את חייהם של 76 ישראלים, אנשי כוחות הביטחון (ו־15 עצירים לבנונים). האירוע הנורא התרחש בנובמבר 1982, זמן קצר לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה. לאחר שלא מצא עדויות לפיצוץ חיצוני, העלה אלוף מאיר זורע סברות שונות באשר לסיבת האסון. בין השאר נטען כי הבניין היה רעוע ונטול יסודות יציבים, שכן הוא תוכנן להיות בעל חמש קומות בלבד, ועמודי התמך הדקים שלו לא תוכננו לעמוד בעומס.
עשרות סימנים ועדויות הצביעו אומנם על אירוע שונה לחלוטין, אולם רק שנים רבות לאחר מכן, ביולי 2023, הודיע צוות בדיקה של צה"ל, שב"כ והמשטרה שמדובר היה בפיגוע חבלני. מי ששילח את המחבל המתאבד עם מכונית תופת היה פעיל טרור מתוחכם וחסר עכבות בשם עימאד מורנייה. הוא עשה זאת בשליחות ארגון איראני חדש שהוקם אז בלבנון, תחת השם חיזבאללה.
עד הפיגוע בצור, אויבי צה"ל בלבנון היו בכלל הפלסטינים. מנהיגי אש"ף הגיעו לארץ הארזים בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" בירדן, התבססו בה במלחמת האזרחים ב־1975, ומיד התפנו לעשות את מה שהנהגה פלסטינית מחווטת לעשות: הרג ישראלים. מסע הרצח במושב אביבים ב־1970, פיגוע כביש החוף ב־1978, פיגוע המיקוח בפעוטון של משגב־עם ב־1980, לצד אינספור רקטות וקטיושות שנורו לעבר הגליל, הבהירו למקבלי ההחלטות בישראל שהם חייבים לטפל בצפון. מבצע ליטני ב־1978, שהוביל לפריסת כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון, לא הועיל. לאחר סבבים מדממים נוספים יצאה ישראל ביוני 1982 למבצע שלום הגליל. "הם באים אלינו עם רובה צלפים, אנחנו נבוא עליהם עם פצצות במשקל טון", הצהיר הרמטכ"ל רפאל איתן עם פרוץ המלחמה.
את המערכה הנוכחית מול חיזבאללה מנהלת ישראל כשהיא מורתעת מאוד, חוששת ממחיר נורא שייגבה ממנה אם תפעיל את מלוא כוחה. השקט שמכרו לה ארבע אימהות ואהוד ברק מתגלה כרועש במיוחד
בתחילה היה נראה שהמלחמה משיגה את מטרותיה: מפקדות אש"ף גלו לתוניס, ורוב הכוח הצבאי של הפלסטינים הוכחד. צבא סוריה סולק אף הוא ברובו מלבנון, תוך שישראל משמידה 80 מטוסי קרב סוריים. אבל ישראל לא הצליחה לממש את תוכניתה לכונן בלבנון משטר נוצרי בהנהגת בשיר ג'ומאייל, בן בריתה. ג'ומאייל נבחר אומנם לנשיאות אך נרצח זמן קצר לאחר מכן, והפלנגות הנוצריות יצאו למסע נקם במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה. התמונות פורסמו בעולם, ישראל שנאה את עצמה לפחות כמו שהעולם שנא אותה, וּועדת כאהן הטילה את האחריות על שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפול.
ממשלת בגין בנתה על שיתוף פעולה עם הנוצרים, אבל דרום לבנון הייתה מאוכלסת בעיקר בשיעים. התנועה השיעית המרכזית הייתה אמל, ומנהיגה נביה ברי הורה בתחילה לאנשיו שלא להתנגד לכיבוש הישראלי. השיעים שמחו על כניסת כוחות צה"ל לכפריהם ואפילו זרקו ממתקים ואורז על הנגמ"שים, מכיוון שהם סבלו מאוד מהנוכחות הפלסטינית האלימה באזורם. אלא שישראל לא השקיעה די בקירוב האוכלוסייה השיעית, ומי שניצל את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לרעיונותיו הג'יהאדיסטיים היה האייתולה חומייני, שביקש להרחיב את מוטת השפעתו לאחר המהפכה המוצלחת שחולל באיראן. באמצעות מקורבו, עלי אכבר רפסנג'אני, גויסו בכירים ממשמרות המהפכה ונשלחו ללבנון כדי לבסס בה את השליטה האיראנית.
עבאס מוסאווי, מוחמד יזבק, עימאד מורנייה וצעיר בשם חסן נסראללה מונו כפרויקטורים למיזם השאפתני החדש. אסון צור היה אירוע ההשקה של מורנייה, מי שיהפוך בהמשך ל"רמטכ"ל חיזבאללה", עד שיחוסל בפיצוץ כרית הראש של מכוניתו ב־2008, במבצע שפרסומים זרים ייחסו למוסד ול־CIA. לישראל לקח זמן רב להבין שאם עד כה היא הייתה במלחמה מול הפלסטינים, כעת היא במלחמה חדשה: מול איראן.
צד"ל והמחדל
בסתיו 1983 הפך מורנייה לגיבור, לאחר שהוציא פיגוע איכותי נגד המפקדה האמריקנית וגרם לה לצאת מלבנון. חודש לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת נוספת במפקדה הישראלית בצור וגבתה את חייהם של שישים בני אדם, בהם שמונה ישראלים. בהיעדר מודיעין איכותי עצרה ישראל אלפי שיעים, אבל לא ממש ידעה מה לעשות איתם.
הנוכחות הרציפה של ישראל בלבנון נמשכה עד 1985. בחודש מרץ באותה שנה התחולל אסון הספארי: טנדר אדום ששימש כמכונית תופת התפוצץ סמוך לשיירת כלי רכב של צה"ל ליד העיירה הלבנונית מרג'־עיון. 12 חיילים נהרגו. את משאיות הספארי הכיר היטב כל מי ששירת בלבנון. אלה היו משאיות פתוחות שלדפנותיהן רותכו פלטות ברזל וחלונות ממוגני ירי. לאורך מרכז המשאית הוברגו ספסלים שעליהם היו החיילים יושבים גב אל גב, ומתפללים להגיע ליעדם בחתיכה אחת. כשבחיזבאללה הבינו שאי אפשר לירות סתם כך על הספארי הם שלחו מכוניות תופת. מאוחר יותר המציאו את הכלימגור – מטענים רבי עוצמה שהוטמנו בצידי הדרכים וחדרו את מיגון הספארי.
באותם ימים כיהנה ממשלת האחדות של שמיר ופרס. "הפכנו למטרות נייחות", הכריז שר הביטחון יצחק רבין, והצהיר על סיום המלחמה ויציאה מלבנון. הרמטכ"ל משה לוי תמך במהלך, אך לבסוף התקבלה החלטה מסייגת: להפעיל, במיקור חוץ, כוחות ידידותיים שיחזיקו רצועת ביטחון בדרום לבנון ויגנו על צפון הארץ מפלישות והתקפות. כך נוצר צבא דרום לבנון.
צד"ל גייס כ־2,500 חיילים ממגוון עדות, בעיקר נוצרים מרונים אבל גם מוסלמים סונים, שיעים ודרוזים. תחת מפקדו הראשון, אנטואן לאחד, התארגן צד"ל בשתי חטיבות וחמישה גדודים. הצד"לניקים השתתפו בקורסים צה"ליים והופעלו על ידי יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). בפועל הם היו סוג של כיתות כוננות חמושות היטב. רוב הלוחמים שירתו ליד הבית, וכשסיימו את המשמרת במוצב פשטו את המדים והלכו לעזור לאישה.
הרעיון לא כל כך עבד. חיזבאללה הבין שצד"ל מאומן ומקצועי הרבה פחות מצה"ל, והחל לבצע פשיטות גדולות על מוצביו. השיטה הייתה פשוטה: עשרות מחבלים מסתערים על המוצבים עם נשק קל, מטולי אר־פי־ג'י ורימונים, כובשים את המוצב ושוחטים את יושביו בשיטות הכי ברבריות, כולל עריפת ראשים ותלייה. המטרה: לצלם הכול, להפיץ את הסרטונים ולעורר אימה. בדרך החוצה הם גונבים אמל"ח, אמצעי קשר ואפילו נגמ"שים. מי שסבלו מהתעללות הקשה ביותר היו הצד"לניקים השיעים. התברר שהשיעים מגלים את האכזריות הרבה ביותר כלפי שיעים שאינם כמותם.
צה"ל שינה אסטרטגיה, והחל להיות נוכח יותר ויותר בשטח. לשם כך הוקמו מוצבים ממוגנים ומבוטנים לאורך כל הגזרה. כך קמו מוצבי עישייה, ריחן, טייבה, דלעת, בופור, חממה, גלגלית, נבי, כרכום, רותם, שרייפה ותל קבעה. רצועת הבטחון הפכה ל"קו" שכל לוחם שאף להגיע אליו.
היו הצלחות, כמו מתקפת חיזבאללה על מסייעת 51 של גולני במוצב שומריה ב־1987, שהסתיימה ב־18 מחבלים הרוגים, אחרי שהמאגיסט ז'אן בואניש רוקן על החוליה 16 ארגזי כדורים. אולם חיזבאללה לא שקט על השמרים. הוא הידק את אחיזתו האזרחית באוכלוסייה באמצעות הקמת מרפאות, מוסדות סעד, בתי ספר ומסגדים, ובמקביל המשיך להפעיל מלחמת גרילה ועקץ כל אימת שעלה בידו: פה חמישה חיילים הרוגים ממארב כלימגור על משאית ספארי, כאן שבעה הרוגים ממארב מטענים.
השיעים שמחו בתחילה על כניסת כוחות צה"ל לכפריהם, מכיוון שהם סבלו מאוד מהנוכחות הפלסטינית האלימה. אך ישראל לא השקיעה די בקירוב האוכלוסייה הזו
בפברואר 1992, כמה ימים לאחר ליל הקלשונים, ובשבוע שבו קיבלה ישראל את מסוקי האפאצ'י החדשים, נפתחה הזדמנות לבוא חשבון עם מוסאווי, האיש שביסס את ארגון חיזבאללה ועמד בראשו. מוסאווי חוסל בתקיפת שיירת המכוניות שבה נסע. בתגובה ביצע חיזבאללה שני פיגועים נגד שגרירות ישראל ובניין הקהילה היהודית בבואנוס־איירס. את מוסאווי החליף חסן נסראללה.
באפריל 1993 חלה הסלמה בלחימה, כאשר תשעה חיילים ישראלים נהרגו בכמה היתקלויות, במקביל לירי קטיושות נרחב לצפון ישראל. רבין, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה על יציאה למבצע דין וחשבון, במטרה לגרום לנדידת אוכלוסייה צפונה כדי להפעיל לחץ על ממשלת לבנון.
ארבע אימהות ובריחה אחת
ההתקפה על מוצב דלעת באוקטובר 1994 הייתה אחד ההישגים הגדולים של חיזבאללה. במהלך המתקפה, שהחלה בשעות הבוקר, נטשו חיילי תצפית את העמדה המערבית של המוצב. המחבלים הצליחו להגיע אל העמדה, לנעוץ דגל חיזבאללה ולפרסם את תמונת הניצחון. מבצעי תודעה היו רכיב מרכזי באסטרטגיה של חיזבאללה, שהקפיד לצאת לכל פיגוע עם מצלמה ולתעד הכול.
באותה שנה מונה עמירם לוין לאלוף פיקוד הצפון, והוא החליט על שינוי אסטרטגי: ניידוּת במקום נייחוּת, ופעילות התקפית במקום המתנה ליוזמה של האויב. יחידת אגוז שהוקמה באותם ימים, ויחידות מיוחדות אחרות, נשלחו לשורה של מבצעים חודרים במטרה לפגוע במחבלים בכפריהם ובבסיסיהם. האסטרטגיה החדשה הנחילה אבדות כבדות לאויב, אולם לא האריכה ימים.
ההנהגה הישראלית קיבלה רגליים קרות לאחר שלוין קיבל את אישור ראש הממשלה לחסל את מפקד נבטיה, רידא יאסין, והפעולה גררה ירי קטיושות שמאחת מהן נהרג נער ישראלי בנהריה. מאזן האימה שיצר חיזבאללה גרם למקבלי ההחלטות לכבול את ידיו של לוין ולעכב אישורים למבצעים מיוחדים נוספים. בסוף שנת 1995 נספרו בצה"ל לא פחות מ־500 פיגועים ואירועי טרור מצד חיזבאללה. לוין הגיע למסקנה שאם רבין לא רוצה לנצח את חיזבאללה, עדיף כבר לצאת מלבנון. באביב 1996 החריף חיזבאללה את מתקפותיו, ובאפריל נאלצה ישראל לצאת למבצע נוסף: ענבי זעם.
כוח מגלן בפיקודו של נפתלי בנט, ששהה במארב במטרה לצוד מחבלים, מצא עצמו תחת מתקפה ארטילרית של פצמ"רים. צה"ל ירה ארבעה פגזים לחילוץ, ואלה נפלו במחנה של יוניפי"ל והרגו יותר ממאה אזרחים לבנונים שחיפשו מקלט במחנה. מבחינת נסראללה מדובר היה בניצחון: שוב ישראל מוקעת בזירה הבינלאומית וחוטפת גינויים קשים מכל הכיוונים.
לבנון של 1997, השנה שבה שירת החתום מעלה במוצב רותם, הייתה יפה ורעה במיוחד. אסון המסוקים הנורא התרחש בפברואר, וגבה את חייהם של 73 קצינים ולוחמים. צה"ל נייד כוחות במסוקים לאחר שכשל במאמציו להגן על השיירות הרכובות, רק כדי לגלות שתאונת מסוקים עלולה לגבות מחיר כבד הרבה יותר. בספטמבר התרחש אסון השייטת שבו נפלו 11 לוחמים במהלך מבצע "שירת הצפצפה". בין לבין לא הפסיקו פצמ"רים לנחות על המוצבים.
סגן איל שמעוני נפל בלבנון כאשר טיל פגע בטנק שלו. אימו אורנה חברה לרחל בן־דור, רונית נחמיאס וברוריה שרון, ויחד הן הקימו את תנועת "ארבע אמהות" ופתחו בצעדי מחאה למען הוצאת צה"ל מלבנון. אל המחאה הצטרפו שתי עיתונאיות שהעניקו לה פרופיל ציבורי גבוה והפכו אותה לקמפיין ארצי: שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה. היחידים שיצאו נגדן היו קציני צבא: מח"ט גולני שמואל זכאי, שכינה אותן "ארבע סמרטוטות", ומפקד יק"ל האגדי ארז גרשטיין. ההנהגה הייתה מהוססת וחיוורת. שאול מופז, שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל, הוביל כיוון הפוך מזה של עמירם לוין: יותר ביצורים, פחות התקפות יזומות.
ב־1999 הוביל מפקד סיירת הצנחנים, איתן בלחסן, 27 לוחמים לפעילות ונתקל במארב מחבלים. במהלך חילופי האש קרא סגן דוד גרנית ללוחם עופר שרון, הבן של ברוריה, לקום ולהסתער כדי לחפות עליו, אולם שרון נותר במחבואו. בלחסן וגרנית נפלו בקרב, ועימם קצין ההנדסה לירז טיטו. בריאיון טלוויזיוני הצהיר שרון: "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". מכה מורלית נוספת הייתה נפילתו של תא"ל ארז גרשטיין בפברואר 1999. יחד עמו נהרג גם כתב קול ישראל אילן רועה כתוצאה מפיצוץ מטען צד לעבר המכונית שבה נסעו. במערכת הבחירות שנוהלה באותם ימים הצהיר אהוד ברק שאם ייבחר לראשות הממשלה, הוא יפעל להוצאת צה"ל מלבנון בתוך שנה.
ברק תכנן לצאת בהסכם, אולם השיחות עם הסורים והלבנונים נכשלו. רוב אלופי המטכ"ל התנגדו לנסיגה בלי הסכם, ואמ"ן אף פרסם הערכת מודיעין חמורה שלפיה אם צה"ל יברח האש תרדוף אחריו לתוך יישובי הצפון, אולם ברק היה נחוש לעמוד בהבטחתו. היציאה במאי 2000 הפכה לבריחה, תוך שצה"ל מפקיר אלפי לוחמי צד"ל, אפילו בלי להודיע להם על תאריך היציאה. חלק מהמוצבים פוצצו, אחרים נותרו עומדים על תילם והציוד נפל כפרי בשל בידי חיזבאללה.
זמן קצר לאחר הנסיגה חטפו מחבלים שלושה לוחמים באזור הר דב. החלטת ראש הממשלה שרון ב־2004 לשחרר 400 אסירים לבנונים תמורת השבת גופות שלושת החיילים, יצרה תמריץ עז לחטוף חיילי צה"ל נוספים כקלפי מיקוח. ביולי 2006 נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר, וישראל יצאה למבצע שהפך למלחמת לבנון השנייה. המלחמה נוהלה באופן הססני, תוך המתנה ארוכה מדי לפתיחה בתמרון היבשתי, מה שיצר אילוץ לסיים אותו לפני שהושגו הישגים משמעותיים. ישראל ספגה אינספור רקטות לעורף, 44 אזרחים ו־121 חיילים נהרגו, ולבסוף חתמה על הסכם הפסקת אש שלא נתן לה הרבה: פריסת צבא לבנון בדרום המדינה, והצבת כוח יוניפי"ל ליד הגבול.
במשך 18 השנים שחלפו מאז, חיזבאללה לא הפסיק להתעצם ולבנות את יכולותיו הצבאיות, עד שהגיע לסדרי גודל של צבא מדינתי. על פי ההערכות עומדים לרשותו כ־45 אלף לוחמים, 200 אלף רקטות בטווח המכסה את כל שטח ישראל, מאות כטב"מים, טילי חוף־ים "יאחונט", אלפי טילי נ"ט ומערכות נ"מ SA-22. כוח רדואן הוא יחידת עילית שמטרתה לכבוש יישובים ישראליים באופן מקצועי יותר ואלים יותר מזה שראינו בטבח שמחת תורה. במקביל מחזיק חיזבאללה כוחות מקצועיים של סייבר, השפעה ותעמולה תקשורתית.
כמו יפן וגרמניה
את המערכה הנוכחית מול חיזבאללה מנהלת ישראל כשהיא מורתעת מאוד, וחוששת ממחיר נורא שייגבה ממנה אם תפעיל את מלוא כוחה. השקט שמכרו לה ארבע אימהות ואהוד ברק מתגלה כרועש מאוד ובוער מאוד.
לא רק כלכלית, גם רעיונית, חיזבאללה הוא איראן, ופה טמונה הנקודה המרכזית. כוחות הפרוקסי של איראן – חמאס וחיזבאללה – משקפים מצב תודעתי שלאנשים מערביים קשה לעכל: הם פה כדי להשמיד את מדינת ישראל. אין להם תוכנית או שליחות אחרת בעולם. קשה לנו לדמיין כיצד מנהיגות של אומה עם 90 מיליון איש מגדירה את עצמה דרך הרעיון של השמדת אומה אחרת, ואיך מנהיגים רחוקים ממנה, האחראים לחייהם של מיליוני אנשים (חיזבאללה וחמאס), מגויסים על מלא לחזון הזה. האנטישמיות העמוקה הזו, על גבול המיסטית, נשגבת מבינתנו.
מה שאיננו מיסטי הוא ההכרה המפוכחת ש"ניהול הסכסוך" מבטיח שהסכסוך יישאר פה לנצח. זהו סכסוך שאי אפשר "לנהל" אותו, מכיוון שהוא בינארי, דיכוטומי. איראן היא חבית חומר נפץ המחוברת למרעום עם מתג שיש בו "גע" או "תוק", אין אמצע. האירוע היחיד שיכול להפיל את ממשלות הטרור ולגרום לאוכלוסייתן לשנות מן הקצה אל הקצה את הרעיון הזהותי המכונן שלהן, הוא תבוסה מהסוג שנחלו יפן וגרמניה במלחמת העולם השנייה. מובילות ציר הרשע של אותם ימים הפכו למדינות חופשיות ומובילות בעולם המתוקן, רק לאחר שמשאלות המוות שלהן הושמדו עד תום. בעלות הברית הצילו אותן מעצמן, והעניקו לאזרחיהן חיים של שגשוג וחופש. זוהי גם משימתו הכבדה של דורנו. גם אם ישראל לא יכולה לעשות את זה לאיראן, היא חייבת לעשות את זה לחיזבאללה ולחמאס.
