אחד האתוסים המכוננים את מערכת השפיטה הישראלית הוא אתוס השפיטה המקצועית. השופטים, על פי האתוס הזה, הם אמנם בני אדם ככל בני האדם, אך לא 24 שעות ביממה. כאשר הם מתיישבים על כס המשפט, או עוסקים באופן כללי במלאכת השפיטה, משתנה כל עולמם וה-DNA האנושי שלהם הופך פתע פתאום ל-DNA שיפוטי. וכאשר ה-DNA שלך הוא שיפוטי, הכללים החלים על סתם בני תמותה – כללי ניגוד העניינים למשל – כבר לא ממש חלים עליך.
ואולי באמת יש דבר כזה DNA שיפוטי? אולי שופטים באמת יודעים לסנן רעשי רקע ולהתייחס באופן שוויוני לחלוטין לכל עתירה, כזו שנוגעת להם וכזו שלא? כדי לענות על זה, בואו ניקח מדד פשוט ודרכו נבחן את העניין. מדד אופן הטיפול בעתירות המוגשות לבג"ץ. ובכן, מסתבר שכל העתירות אולי נולדו שוות, אך חלקן שוות יותר וחלקן פחות. במה דברים אמורים? באופן שבו מופעלים נהלי העבודה של בג"ץ על עתירות מסוגים שונים.
יש עתירות ששוות יותר – ויש ששוות פחות
נתחיל מהעתירה של התנועה לאיכות השלטון הדורשת למנות מיידית נשיא לעליון. ביום חמישי האחרון, בשעת ערב, יצא בעתירה הזו צו על תנאי, המורה לשר לוין לנמק מדוע לא יבחר מיידית נשיא חדש לבית המשפט העליון. לכמעט כל העתירות לבג"ץ יש מסלול חיים ידוע וקבוע. אם השופטים מתרשמים שזו לא עתירה מופרכת (אם כן, העתירה נדחית מיד, על הסף, בלי לבקש שום תגובה) הם מבקשים תגובה מקדמית מהמשיבים (מי שנגדו עותרים, וכל מי שעלול אולי להיפגע מקבלת העתירה). לאחר התגובה (ולעיתים פינג פונג של תגובות) מתקיים דיון מקדמי, בסיומו עם השופטים מתרשמים שיש לעתירה רגליים הם מוציאים בה צו על תנאי.
הוצאת הצו היא מהלך מאוד משמעותי. על פי ההלכה שקבע בית המשפט העליון בעתירה שיצא בה צו על תנאי הנטל לשכנע מתהפך. במקום שהעותר יצטרך לשכנע את השופטים לקבל את העתירה, המשיבים הם שצריכים לשכנע את השופטים לא לקבל את העתירה. היפוך הנטל הוא דרמטי, ולא פעם בעבר קרה שהוא היה נימוק בעל משמעות בהחלטה לקבל עתירה מסוימת (ראו למשל נימוקיו של השופט מלצר לקבלת העתירה בבג"ץ 7646/16 בעניין שיטת התקצוב למוסדות תרבות ביו"ש).
על אף זאת, בעתירה למינוי נשיא בית המשפט העליון בחרו השופטים לדלג על השלב המקדמי החשוב. אכן, הם סייגו את הוויתור במשפט לפיו הוצאת הצו על תנאי נעשית "מטעמים של יעילות הטיפול בעתירה, בלא שיהיה בכך משום הבעת עמדה לגופם של דברים", אך בפועל, המשמעות היא שלמשיבים – מי שמעוניינים להתגונן בפני העתירות – לא ניתנת הזדמנות מלאה להתגונן בפני העתירות.
זהו כמובן לא מקרה יחיד. למעשה, בתקופה האחרונה ישנה עלייה בתדירות השימוש שעושים שופטי בג"ץ באפשרות (שחובה להודות שאיננה בלתי חוקית באופן פורמלי) לדלג על השלב המקדים. מה שמשותף לרבות מהעתירות הללו, הוא הנגיעה הישירה או העקיפה למוטת כנפי הסמכויות של שופטי בג"ץ עצמם או לאופן שבו הם פועלים. לדוגמה (רק מהתקופה האחרונה): בג"ץ הסבירות, בג"ץ הענקת פרסי ישראל, העתירה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה בעניין הייצוג בסוגיית הגיוס ועוד. מסתבר שלפעמים השופטים כל כך חוששים שמשהו יסתבך, שהם מרגישים חובה לדלג על שלבים ולזרז טיפול, על מנת לוודא שהעתירה מגיעה לשלב ההכרעה, וההחלטה המתקבלת בסוף נכונה.
במקרה הנוכחי, אגב, המטרה שקופה וברורה – להכריח את שר המשפטים יריב לוין לאפשר את בחירת השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון בהתאם לשיטת הסניוריטי. והמטרה הזו, כך מתברר, מקדשת לחלוטין את כל האמצעים. אפשר להסכים עם השאיפה הזו ואפשר לא. מה שבטוח הוא שכאשר בית המשפט העליון דן בנושאים שקשורים ישירות לפעילות של עצמו, ראוי היה להקפיד – ולו למראית עין – שלא לתת לעתירות כאלו יחס שונה מהיחס שמקבל סתם מוישה זוכמיר העותר לבג"ץ בעקבות פגיעה אישית וספציפית בזכות חשובה שלו. אבל אצל אזרח כזה, לעולם לא תמצאו קיצורי הליכים יפים כאלו.
השיטות הנחמדות (והחוקיות, נדגיש שוב) הללו שמורות רק לעתירות ששופטי בג"ץ ממש חפצים ביקרן. אז האם זה באמת סוד קסמו של ה-DNA השיפוטי, או שמא בית המשפט פשוט עושה לעצמו "הנחת בן משפחה", כשהוא מטפל בעתירות בעלות נגיעה משמעותית מאוד לו עצמו? מה שבטוח הוא שאחרי אירועים כאלו, מעט האמון שעוד נותר במערכת המשפט – הולך ונשחק עד דק.
