מנקודת המפגש הצפונית ביותר שלו עם גבולות המדינה ועד לדשדושיו בואכה ים המוות, הפך נהר הירדן לשותף מרכזי בכל חופשת קיץ שלנו. כל עיקול וכל נקודת גישה למים המנחמים שלו, הפכו לחלק מאלבום התמונות המשפחתי לאורך עשרות שנות קיומנו המשותפות: בטעימות חוזרות מכל אחד ואחד ממפעילי שיט הקיאקים שעוברים דרכו – ממעיין־ברוך ועד לפארק הירדן ולירדנית; בטבילות משיבות נפש בעיצומו של טיול אופניים או טיול ג'יפים; בפק"ל קפה במורדותיו ובליל אוהלים על גדותיו. בשנים של דשדושי בצורת ובשנות דהירת מים מרהיבה הוא תמיד היה שם, קסום ופרוע ופשוט. יש בוודאי נהרות מרשימים ממנו מעבר לים ולמדבר, אבל הנהר המקומי הזה שלנו, המתאחד עם אחרים, משנה שם באמצע מסלול, מתפצל ומתאחד מחדש בתנועת נהריים מרהיבה, הוא משלנו, תוצרת הארץ; גם אם יש לו נקודת קצה תחילית מעבר לגבול, ממש כמו העם שנחשף אליו עכשיו. כי אצלנו גם אתר הנופש החגיגי ביותר טומן בחובו היסטוריה לאומית – מהתרגשות תנ"כית של פריצה ניסית אל הארץ המובטחת, ועד למפגש אמוראים של רעים אהובים וחולקים שחילם לאורייתא.
ובתוך גליו וצמחיית הפרא שעוטפת אותו ממתינות לנו לאורך הירדן כמה נקודות חמד, כאלה שיצרנו איתן קשר אינטימי כמעט חרות־זיכרונות, היכרות אישית עד לרמת גובה הסלע וזוויות שיניו. פנינה אחת מתחת לגשר של בית־הלל שלמדנו להכיר מקרוב כשהבת הייתה בשירות לאומי בקריית־שמונה, ושפכים נסתרים שלו בתוככי העיר כששבה אליה לימים עם משפחתה, ונאלצה להתפנות ממנה לפני שמונה חודשים. טיילת הפסוקים מהתנ"ך שבהם מככב הירדן, שקיבלה משמעות נוספת כשלנכדתנו הבכורה קראו ירדן, והירידה ממנה לגדת הנהר בצהלת ילדים. פה אחד מבני המשפחה נקע את הרגל בתחרות ריצה בין כולם, שם ירד עלינו גשם באמצע הלילה, בחול המועד פסח אחד רווי שקי שינה ונטול אוהלים.
והנה קיץ, ואטרקציות נהר הירדן מושבתות כמעט כולן, מרכינות ראש בצער היעדר המשפחות המיישבות ואלה המבקרות. מעבר לים הנהר היפה והפשוט שלנו מככב בשלטי שטנה רצחניים של השמדת המדינה מנהר לים. שבוי במקהלת מוחים בדעת או בלי דעת את גודל המפה, את גודל החוצפה. כמו תזכורת לטובת ימי השפע במסלולי המים המוריקים, על מה אנחנו עדיין נלחמים כאן ואיפה עובר באמת גבול המערכה.
