לאחד משבועות הקיץ הקרוב הזמנתי חופשה משפחתית בצפון. יש מבני הבית שטוענים כי אני חיה בסרט, אבל אני מודה שלא אכפת לי. גם אם היא לא תתקיים, אני את שלי הזמנתי.
והאמת היא, שעם אותה אמונה עיוורת שהחלטתי לאמץ, גם אין לי עניין לכתוב כאן טקסט געגועים משתפך למעיין עטוף שלווה וטבול ירק שנמצא בקצה הגליל או הגולן. אחד משלל פינות החמד המוצלות שכולנו מכירים (בואו, בסופו של דבר אין באמת הרבה כאלה, ואף אחת מהן כבר אינה "סודית". בטח לא מאז המצאת האינטרנט).
כי לכתוב שיר כיסופים לצפון, זה גורם לי להרגיש יותר מדי כמו הודאה באובדנו. להתרפק בנוסטלגיה על זיכרונות מתוקים מהמים הקרירים של שמורת תל דן, לחלום על לילה בריח מנגל בחורשת טל, להיזכר במבוכה בהשארת טביעות סנדלים מבוצבצים בקניון קריית־שמונה, לערוג אל תחושת ההורות המתנשאת אם הצלחנו לגרור מהאוטו גם אל אתר גבורה על הדרך – לייחל אל כל אלה מעורר תחושה של הרמת ידיים.
כי החוויות האלו הן הקיץ שלנו. זה היה הקיץ שלנו וזה יהיה הקיץ שלנו.
האשמות במשיחיות מוטחות כאן באופן חופשי ותדיר, לפחות מצד אחד של המפה הפוליטית אל הצד האחר. ובכן, בכל הנוגע לחזרה אל הצפון – המשיחיות נדרשת. אני מאמינה באמונה שלמה שתושבי הצפון יחזרו הביתה. שהמטיילים ישובו אל הארטיק במחיר מוגזם שבקצה המסלול, אל הקיאקים המיוזעים והפקקים של בין הזמנים.
גם אל המקומות המטווחים, גם אל השרופים, החרבים, הדואבים. הם ישובו, אנחנו נשוב. שהשבר יהפוך לצמיחה, שעוד נשוב נרד בנחל עמוד, שבמערות אשר בסלע אלפי שמשות יזרחו.
ואם לא בקיץ הזה, אז בוודאי בקיץ שאחריו.
