ב-24 ביולי, בפעם הרביעית בחייו, צפוי ראש הממשלה בנימין נתניהו להתייצב במליאת הקונגרס בוושינגטון לנאום בפני שני בתי המחוקקים. זה לא משנה מה אתם חושבים על נתניהו או על מדיניותו – כיוון שמדובר בהזמנה דו-מפלגתית, בברכת הדמוקרטים והרפובליקנים גם יחד (ולפי גורמים אמריקניים, גם עם "אור ירוק" מהבית הלבן – על אף המחלוקות), נאום שכזה הוא הזדמנות מעולה עבור ראש ממשלת ישראל לשטוח את הטענות של ישראל באחת הבמות החשובות בעולם, ובתקופה שבה הברית עם אמריקה מעולם לא הייתה חשובה כל כך.
ובה בעת, מדובר בסיטואציה רגישה ביותר: המתיחות בין ישראל לבין חלקים הולכים ונרחבים במפלגה הדמוקרטית ובציבור המצביעים שלה הולכת ומעמיקה, כאשר המלחמה בעזה ופערי המדיניות שהיא חשפה בין ירושלים לבין וושינגטון מהווים זרז לתהליכים ארוכי טווח בחברה האמריקאית ובהם התרחקות כללית מהמזרח התיכון, עליית ערכי הצדק ופוליטיקת הזהויות, דעיכת הזיכרון ההיסטורי של ישראל הקטנה ומוקפת האויבים והשפעת הרשתות החברתיות על האופן שבו כולנו מייצרים, מפיצים וצורכים תוכן.
ברקע נמצאת גם האסטרטגיה ארוכת השנים של ישראל להתמקד בעיקר בטיפוח הברית עם המפלגה הרפובליקנית, ובפרט כשזיכרון נאומו האחרון של נתניהו בקונגרס ב-2015 (ללא הסכמת הנהגת המפלגה הדמוקרטית) עדיין צרוב וצורב בעיניי דמוקרטים רבים. הנאום יכול להיות מוצלח ומחיאות הכפיים יכולות אפילו להתגבר על רעש ההפגנות שצפויות ללוות את הביקור, אבל אם כתוצאה ממנו יעמיק הזיהוי של ישראל עם צד אחד של הפוליטיקה האמריקאית, יהא זה ניצחון פירוס.
כדי להימנע מכך, הנה שלושה דברים שחשוב להקפיד עליהם:
- לתת כבוד לאי-הסכמות: סביר להניח שרוב הנוכחים במליאה יהיו חיוביים, אבל יותר מחבר קונגרס אחד כבר הודיע כי בכוונתו לנצל את הבמה כדי למחות על מדיניותה של ישראל.
זה יהיה מאתגר, ולמיטב ידיעתי חסר תקדים – אבל את הלימון הזה חייבים להפוך ללימונדה. ראש הממשלה לא צריך להשפיל את הראש ובטח שלא להסכים עם דברי הביקורת, אבל אמירה שתכבד את מחאתם של חברי הקונגרס – למשל בדבר קדושת חופש הביטוי, או המחויבות המשותפות לשלום ולביטחון גם בהינתן אי-הסכמות – תעיד על המחויבות של ישראל לשותפות דו-מפלגתית, ו-"תוציא אותו גדול". - להתייחס לחששות של הדמוקרטים: גם לידידינו הגדולים ביותר במפלגה הדמוקרטית בארה"ב יש ביקורת לא מעטה, לרוב בסוגיות הקשורות בסיוע הומניטרי, בפגיעה בבלתי מעורבים או ב-"יום שאחרי". התעלמות מהדאגות האלה תשדר לחברי הקונגרס הדמוקרטיים – ולמצביעים שלהם – שישראל לוקחת את תמיכתם כמובן מאליו, וזה כמובן לא מסר שאנחנו רוצים להעביר.
אבל התייחסות למאמצים ההומניטריים של ישראל, לאופן שבו צה"ל נלחם כדי למזער פגיעה בבלתי מעורבים או למטרות ארוכות-הטווח שהמלחמה מבקשת להשיג תיתן לידידינו את התחמושת שהם זקוקים לה כדי לשטוח את הטענות של ישראל מול הבוחרים שלהם: במילים אחרות, לעזור להם לעזור לנו. - להימנע מלקיחת צד: הוועידה הרפובליקנית הלאומית תסתיים ב-18 ביולי, ובה יוכרז באופן סופי דונאלד טראמפ בתור המועמד הרפובליקני לנשיאות. גם סגנו המיועד יוכרז בה. כל עוד נתניהו לא צפוי להיפגש עם הנשיא ביידן או סגניתו האריס, עליו להימנע מפגישה עם טראמפ או סגנו המיועד – אלו בוודאי צפויים לנצל את הפגישה עם ראש הממשלה הישראלי כדי לתקוף את ביידן על מדיניותו, ונתניהו ייתפס שלא בטובתו כמי שנותן לכך יד ובהתאם "בוחר צד" בפוליטיקה האמריקאית.
לישראל תמיד היה אינטרס עליון לשמירה על יחסים מצוינים עם שתי המפלגות בארה"ב, והדבר נכון במיוחד בתקופה שבה היחסים מאותגרים כל כך – ובמיוחד אם טראמפ ינצח. אם הנשיא ה-45 יחזור לבית הלבן הוא עשוי לקדם מדיניות נוחה הרבה יותר לישראל (או שלא, האמירות שלו מאוד לא עקביות בנושא), אבל אם ישראל תיתפס כמי שתרמה לניצחונו, בטווח הארוך הדבר יפגע עוד יותר ביחסינו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
שלושה חודשים לפני הבחירות בארה"ב, וכמעט שנה לתחילת המלחמה – הנאום בקונגרס מגיע בתזמון רגיש מאין כמוהו. עם התייחסות נכונה לנקודות התורפה שהסיטואציה הפוליטית בארה"ב מייצרת, הוא עשוי להטות את הכף. על כולנו לייחל לכך.
