מה אני חושב על המילואים שעשיתי, ושעוד אעשה, עכשיו כשצה"ל נסוג משכונות ברפיח, חוק השתמטות חדש עובר, הצפון בוער לו ואין איש בהנהגה שיגיד שזה עליו?
מה אני חושב על זה, כשבינתיים אין לי זמן להתעסק בלימודים, לגדל את הילדים שלי, לקדם את העסק, להתכונן לשנה הבאה, לשחזר את כל הקשרים עם החברים והמשפחה?
אני חושב שני דברים.
הראשון, שאני בר מזל שהמשפחה שלי חיה ובריאה ונמצאת כאן. שאני שמח שיש לי הכוח הפיזי והנפשי להיות זה שמגן על האחרים, ואסיר תודה על כך שיש לי משפחה שעומדת בזה. כשהייתי בעזה בחודשי המלחמה הראשונים והתגעגעתי לילדים שלי, עלתה לי בכל פעם המחשבה: "כמה טוב לי שהמשפחה שלי בבית ואני בעזה, ולא הפוך". וגם עכשיו. אם לא אני, אז באמת מי.
והשני, שזה לא משנה לי שיש בעיות שם למעלה בפיקוד. בתוך עולמי הקטן, מה שאני יכול לעשות זה להתגייס למילואים ולהיות הלוחם הכי טוב שאני יכול. אף אחד לא הבטיח לי שבר כוכבא יוביל אותי לקרב וצ'רצ'יל יקבל את ההחלטות המדיניות. כל הכושלים שמפקדים עלינו הם האנשים שהעלינו מתוכנו, הציבור. באתי להגן על הציבור הזה, החטאים שלו הם גם חטאי ואשמתו היא אשמתי. ומנהיגי הציבור הזה יהיו המנהיגים שלי.
ולא פחות חשוב מזה, יש לי סבלנות. אנחנו עוקבים אחרי המלחמה הזאת ברזולוציה שלא הייתה מעולם, שכל המלחמות הקודמות לא התקרבו אליה. אנחנו מושפעים בטירוף מהחדשות, גם הכי קטנות ויומיומיות. אנחנו מופצצים במידע הכי כואב שיש. לכן אנחנו הולכים עם הראש למטה, מפרשנים לעצמנו את המציאות בצורה הכי איומה שאנחנו יכולים לשער. זוכרים שהפרשנים הבטיחו פה שצה"ל לא ייכנס לעזה? שלא יחזור ללחימה אחרי עסקת החטופים? שיפסיק את הלחימה בסבב המשא ומתן הראשון, והשני, והשלישי? זוכרים שאמרו שלא ניכנס לרפיח? זוכרים שאמרו שאין היתכנות לשחרור חטופים במבצע צבאי לפני ששחררו את אורי מגידיש, ואז שני חטופים נוספים ואז עוד ארבעה? כמעט כל דבר חיובי שקרה במלחמה הזאת קרה כנגד כל התחזיות.
אז אנחנו צריכים לשוב ולהיזכר שאנחנו עושים עכשיו תשובה נוראה וכואבת על הזנחה של עשרים שנה. שלא מתקנים חמאס שלם ועזה שלמה וגם לבנון תוך חצי שנה וכנראה גם לא תוך שנה. שאנחנו פה לתקופה קשה ולא קצרה, ושהסבלן ינצח. אני רוצה שהבן שלי יעשה עבודת בית ספר על מלחמת חרבות ברזל בעוד עשור, כשיהיה בר מצווה, ויוכל לדבר עליה בלשון עבר, ממקום בטוח שנזכר בימים שהיו וחלפו. וכדי שזה יקרה מישהו צריך לעשות את העבודה. ואין מישהו חוץ ממני.
שתי ההמלצות שלי למי שטובע בחדשות של היום ושל השבוע: תרחיקו מבט לעבר, תרחיקו מבט לעתיד. אנחנו חיינו חיים של שקט בזכות אנשים ששני דורות לפנינו קמו מהשואה ומהפרעות לארץ רעבה ומיוסרת, הקריבו קרבנות איומים, סתמו את הפה ובנו שגשוג וביטחון. ואנחנו נחיה, ככל הנראה, גם בעוד כמה עשורים, ונוכל לבחון את 2024 מהספה. המצב הזה הוא לא נצחי, אנחנו לא אבודים ולא נגמרנו. אנחנו לא סתם נלחמים. אנחנו נלחמים כי יש כל כך הרבה על מה להילחם. ואנחנו והילדים והנכדים שלנו יישארו כאן לספר את הסיפור.
זה לא שצריך, או אפשר, להיות שאננים. כל התלונות נכונות וחשובות, גם על המצב כאן פנימה חייבים להיאבק. אבל בשום שלב המאמץ לא הופך למרמור ריק, לייאוש ולפריקת זעם עקרה. יש זעם. זה זעם של יצירה. בעזרת השם עוד נשמע חדשות טובות. אנחנו נביא אותן.
