המהומה העדכנית סביב חוק הרבנים המקומיים, שעוררה התנגדות גדולה אפילו בתוך הקואליציה והצריכה התערבות של כל ראשי הסיעות, מזכירה לנו את החובה להפריד דת מפוליטיקה, ודווקא בשביל הדת.
לבחירת רבנים מקומיים השלכות משמעותיות על המציאות הדתית והתרבותית של הקהילות המקומיות. מתן כוח גדול למשרד לשירותי דת ולרבנות הראשית בבחירת זהותו של הרב המקומי, כפי שמבקשת לעשות הצעת החוק המדוברת, תוביל אותנו למציאות רעה וקשה, שיכולה להימנע אם נטפח מערכת מבוזרת שבה הרשויות המקומיות מקבלות החלטות אלו.
בטרם נפרט את החסרונות בהעברת מירב הכוח מהתושבים המקומיים לשלטון המרכזי, יש להבין מה הן הנקודות המרכזיות שהצעת החוק החדשה מבקשת לשנות: ראשית, כיום הכוח לבחירת רב העיר נמצא בידי הרשות המקומית ותושבי העיר. הצעת החוק מבקשת להעביר חלק גדול מהכוח הזה לידי השר לשירותי דת ולרבנות הראשית. שנית, כיום רב עיר נבחר לקדנציה של 10 שנים, שלאחריהן הוא צריך לקבל מחדש את תמיכת הרשות המקומית אם הוא מעוניין להמשיך בתפקיד. בהצעת החוק מבטלים את קציבת הכהונה, כך שרב עיר שנבחר יכהן 30 ואפילו 40 שנה ברצף עד לפרישתו לגמלאות.
לצד שינויים אלה, הצעת החוק מבקשת לשנות עוד כמה תחומים "קטנים", וביניהם: הכפלת מספר הערים שבהן יכהנו שני רבני עיר; הפחתת הייצוג של נשים בגוף הבוחר את הרבנים; החזרת מנגנון רבני השכונות, ומתן האפשרות לרב מקומי לגור מחוץ לאזור שבו הוא מכהן.
יתרונות הרבנות שמגיעה מהשטח
אחרי שהבנו את זה, אפשר לדון בסכנות בחיזוק כוחו של השלטון המרכזי בהליך בחירת הרבנים המקומיים.
ראשית, רשויות מקומיות שבוחרות את הרבנים שלהן מבטיחות שהמנהיגים הדתיים יתאימו לצרכים, להעדפות ולמנהגים הספציפיים של הקהילות שלהם. לכל עיר או יישוב בישראל המאפיינים הדמוגרפיים והתרבותיים הייחודיים להם, ממרכזים עירוניים חילוניים ועד לשכונות מסורתיות ודתיות. רבנות מקומית אמיתית יודעת להתאים את עצמה למקומות השונים, אך שלטון מרכזי ריכוזי עלול להתעלם מהניואנסים הללו ולמנות רב שלא מתאים לאוכלוסייה. הדבר עלול להוביל למחלוקות רבות ולתחושת ניכור בקרב תושבים, שחשים שהזהות הדתית והתרבותית הספציפית שלהם אינה זוכה לכבוד או לייצוג.
שנית, תהליכי בחירות מקומיים מקדמים אחריות רבה יותר מצידם של הרבנים. רבניים מקומיים שנבחרו על ידי הרשויות המקומיות ירגישו אחריות ישירה ואישית לקהילותיהם. אחריות מקומית זו מעודדת את הרבנים להיות מעורבים יותר עם בני קהילתם, לטפל בבעיות מקומיות במהירות ולשמור על סטנדרטים גבוהים יותר של שירות. כך הדבר התנהל בכל שנות הגלות, והתנהל היטב. לעומת זאת, רבנים שמונו על ידי השלטון המרכזי עשויים להעדיף אינטרסים חיצוניים על פני אלה של האוכלוסייה המקומית, להפחית את יעילותם ובסופו של דבר לערער את הלגיטימיות שלהם בעיני הקהילה.
יתרה מכך, ביזור מעודד גיוון וחדשנות בתוך מנהיגות דתית. הרשויות מקומיות יוכלו לבחור רבנים המביאים נקודות מבט חדשות ורעיונות חדשים, המספקים מענה לצרכים הרוחניים המתפתחים של הקהילות שלהם. זאת בניגוד למערכת ריכוזית, הנוטה להעדיף קונפורמיות ומסורתיות, וחונקת גישות שונות שעשויות להתאים יותר לאוכלוסיות בעלת גוונים מרובים.
לבסוף, העצמת הרשויות המקומיות בבחירת רבנים עולה בקנה אחד עם עקרונות דמוקרטיים, ומגבירה את האוטונומיה הקהילתית וממשל עצמי. היא מכבדת את זכותן של קהילות לעצב את הנוף הדתי והתרבותי שלהן, המשקף ערכים דמוקרטיים רחבים יותר של ייצוג ושליטה מקומית. שליטה ריכוזית, לעומת זאת, תיתפס כהטלת סמכות ממרומי מגדל השן, ועלולה לעורר טינה שתגרום לירידה באמון במוסדות הדת.
אלה הם רק חלק מהשיקולים שגורמים לכך שאנחנו בעתים פועלים כבר שנה שלמה נגד חוק הרבנים, שנועד לסדר ג'ובים ארוכי שנים לרבנים מקורבים, על חשבון הציבור הרחב ועל חשבון היהדות עצמה.
