חסימת כבישים מסכנת חיים. איך אני יודע? קודם כל, כי אהרן ברק אמר. בזמן המאבק כנגד ההתנתקות השליך בית המשפט לכלא למשך חודשים ארוכים פעילי ימין שניסו לחסום כבישים. פרופ' אהרן ברק הסביר אז כי "חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות", והוסיף: "חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים, חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה, חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק, חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל".
אבל יש גם הוכחה טובה יותר שחסימת כבישים עלולה לסכן חיי אדם. אולי לא החסימות האקראיות שראינו בעבר, אך החסימות השיטתיות, הברוטליות והמאורגנות שאנו רואים היום. אלו ודאי מסכנות חיים. איך אני יודע? כי אנשים כבר מתו בגללן. לפני חודשיים חסמו מפגינים נגד הממשלה את כביש 1 בחביות. השוטר דניס שבצוב ועובד נוסף פינו את החביות הללו, ונדרסו למוות. ייתכן שלא שמעתם על זה, כי מותם נבלע בחדשות אחרות, או שמא הובלע. היו אף שהפיצו את השמועה שהמשטרה חזרה בה מהקשר בין ההפגנה והחביות לבין המוות המיותר. לא הצלחתי למצוא הודעת חרטה כזו של המשטרה. ובינתיים חסימות הכבישים נמשכות ואף מחריפות, ובכל פעם שאני נכנס לרשת קופצת לי פרסומת המציגה מתפרעים מציתים צמיגים, ומזמינה אותי להצטרף ל"התנגדות".
במשך כמה חודשים הייתה הפוגה במחאות האלימות. ההפוגה הזו הסתיימה, לדאבון הלב, וההתפרעויות חזרו. מצד אחד, הסיכון לנהגים הולך ועולה; מצד שני, היחס של מערכת המשפט לחוסמים הולך ומתרכך. בעבר לא גילו הרשויות סלחנות כזו כלפי חוסמי כבישים. משה פייגלין נידון לחצי שנת עבודות שירות כי קרא לחסום צמתים. בזמן המחאה נגד ההתנתקות הושלכו לכלא למשך שבועות, באישור בית המשפט העליון, ילדות בנות 12 שנחשדו בחסימת כביש.
אני זוכר איך בימים ההם נסעתי פעם באוטובוס להפגנה בירושלים. המשטרה עצרה את האוטובוס בצומת לטרון והובילה את כולנו לתחנת המשטרה ברמלה, בטענה – השקרית – שאנחנו חושבים לחסום כביש בירושלים. אצל אנשי ימין כבר ההרהור המשוער בסתר הלב על האפשרות לחסום כביש הביא להתערבות משטרתית; כלפי חוגים אחרים היחס שונה לגמרי.
לא מזמן שופטת הורתה לשחרר חשודים שניסו לפי הטענה להצית מכוניות ישנות ולחסום בעזרתן את כביש 1. התובע המשטרתי הצהיר אז בבית המשפט שבאירועים מקבילים בעבר נעצרו החשודים מיד לתקופה ממושכת. היו שהעידו שהשופטת אמרה: "אנשים כאלה לא צריכים לשבת במעצר". השופטת הכחישה את הציטוט המסוים הזה. כך או כך, החשודים בחסימה שוחררו. חשודים כאלו משוחררים שוב ושוב, וננקט כלפיהם יחס מכיל להפליא, שלא לומר אוהד.
יאיר לפיד כתב על חוסמי הכבישים בזמן ההתנתקות: "מישהו הולך למות… האמבולנס שלו ייתקע". הוא קרא להעיף את המפגינים מהכביש תוך שלוש דקות. כאשר שאל אותו עמית סגל האם כך צריך לנהוג לדעתו גם בחוסמי הכבישים מאסכולת קפלן, השיב לפיד: "עברו המון שנים, אלו אנשים אחרים, זו סיטואציה אחרת". למרבה התדהמה, נראה שכך סוברת גם מערכת המשפט: ל"אנשים אחרים" מותר לחסום כבישים כרצונם. למעשה, היועצת המשפטית לממשלה הכשירה בזמן מהומות קפלן לא רק חסימות כבישים, אלא גם את חסימת שדה התעופה הבינלאומי היחיד בישראל, והסבירה: "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי".
לפנינו שתי תופעות מקבילות: מצד אחד, המעבר מחסימת כבישים של מפגינים מהימין לחסימת כבישים שיטתית ועקבית יותר של מפגינים מהשמאל; מצד שני, שינוי בדוקטרינה המשפטית מ"חופש הביטוי אינו מגן על החופש לעצור את המדינה" ועד ל"אין מחאה בלי הפרעה". ייתכן באופן תיאורטי ששני התהליכים הללו התחוללו במקביל, ללא שום קשר; שזהו מתאם שאין בו סיבתיות. אך רבים מאוד חושדים שיש בין שתי ההתפתחויות הללו קשר הדוק, ושמערכת המשפט הישראלית בחרה לזנוח את הכלל היהודי "משפט אחד יהיה לכם" לטובת הכלל הרומאי "מה שמותר ליופיטר אסור לפר".
לא צריך לחזור למדיניות הדרקונית שנהגה נגדנו. לא צריך לעצור כל מפגין שמוריד את כף רגלו מהמדרכה לכביש. אבל אסור לאפשר ולעודד את חסימות הכבישים ההמוניות, הבריוניות והשיטתיות – ודאי לא בזמן מלחמה. האם השופטים המקילים והמפלים לוקחים בחשבון את אובדן האמון במערכת המשפט? אולי לא אכפת להם, ואולי הם חושבים ששווה לשלם את המחיר כדי לקדם את המחאה היקרה ללבם. אבל לפחות על חיי אדם הם צריכים לחוס.
