החל ממתן תורה והחניה בהר סיני ועד לפרשת בהעלותך, אנחנו נמצאים בעיקר בחניה, לפחות מבחינת הסיפור הכתוב. פרשת במדבר מספרת על סדרי החניה, פרשת בהעלותך מתארת בהרחבה את סדרי הנסיעה ואת אותותיה. מה מסדר את החניה והנסיעה? מה שתיהן מזמנות לעם?
הענן המכסה את המשכן מיום הקמתו מאותת על נסיעה ועל חניה:
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן … וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ… אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן… יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ.
נסיעה וחניה הם שני מצבים שונים לא רק במרחב, כי אם גם בנפש. החניה מאפשרת מנוחה ויישוב הדעת, ויש בה אפשרות להשראת שכינה – הענן על האוהל. המסע הוא מצב מעברי, מעורר חשש, המזמן פגישות ומאבקים, משברים ונדודים. הנסיעה עלולה לזמן עימות עם אויבים, ולכן "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". ואילו החניה: "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".
ההבדל בין מצב חניה למצב נסיעה משתקף גם בתקיעת ותרועת החצוצרות. החצוצרות משמשות גם בנסיעה וגם בחניה, "לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". כאשר תוקעים בחצוצרות, העם מתאסף ומתקהל: "וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". אך אם משמיעים תרועה, קול שבור ומרוסק, אות הוא ליציאה למסע: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים". ההבדל משמעותי, ויש להקפיד עליו: "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ".
ההבדל בין תקיעה לתרועה חוזר גם בציווי לדורות: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם… וַהֲרֵעֹתֶם בַחֲצֹצְרֹת". ולעומת זאת: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם… וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת". התרועה השבורה יאה למסע ולמלחמה, מצבים המעוררים חשש וחוסר ודאות, אל מול גורמים מאיימים. התקיעה השלמה והבטוחה מתאימה לזמן החניה, כמו גם לזמן השמחה.
מצע לתלונה
ואולם בחינה של המסעות והחניות בפרשה, והתבוננות על מסעות ישראל במדבר, מגלה תמונה מורכבת יותר. בחניה הענן שוכן על האוהל, ואמנם ההתגלות למשה, לשבעים הזקנים וגם לאלדד ומידד המתנבאים במחנה – מתרחשות בעת החניה. אלא שבאותה חניה ממש מתרחשים דברים נוספים.
כינוס שבעים הזקנים לסייע בידי משה מתרחש רק לאחר שבני ישראל מתאוננים. הם מתלוננים על המן, מזון המדבר חסר הגיוון, ונזכרים בגעגוע בסיר הבשר במצרים, שם יכלו לאכול דברים שניתן לגדל כאשר מתגוררים במקום קבוע לאורך זמן: ירקות גינה, בקר וצאן. דווקא כשהם חונים הם נזכרים בפעם האחרונה שבה ישבו זמן רב במקום אחד, ומצליחים לשכוח כמה רע היה שם. הם זוכרים רק את היתרונות, כמהים ליציבות שבהישארות במקום אחד. הבכי של העם הוא לא בזמן מסע, אלא "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ". הישיבה יחד הופכת את התלונה למדבקת.
התלונה מסתיימת במענה למשאלתם, אך באופן שמדגיש עד כמה מה שהם מקווים לו הוא גם מסוכן: עם ההתנפלות על השליו הם מגיעים למצב של "קברות התאווה", מציאות הנותנת לחניה שלהם את שמה. החניה מובילה להתבוססות בקיום הגשמי, עד כדי תאווה הרסנית.
המסע יוצא מקברות התאווה, וחונה שוב בחצרות. גם בחצרות יש גילוי שכינה, אך לצידו מתקיים מתח. מרים ואהרן מדברים במשה ומשווים בין נבואתם לנבואתו. גם כאן יתרונות החניה, אפילו הם יתרונות רוחניים, עלולים להפוך למכשלה. ההסתכלות הקטנה, ההתבוננות מבעד לעיני הרגילוּת התודעתית של מצב החניה, משכיחה עד כמה משה יחידאי ויוצא דופן. התוצאה היא צרעת ויציאה מחוץ למחנה. הפעם, התזוזה ממצב החניה היא כפויה.
הענן שסר מעל האוהל אחרי סיום התגלות ה' בפרשיה זו, מסמן גם את הצורך לצאת שוב למסע. ישראל מתקנים את הפגיעה באחווה של שלושת המנהיגים בגילוי אחווה משלהם, וממתינים למרים לפני היציאה החוזרת למסע.
מתברר שחניה במקום אחד עלולה לגרום גם לקיבעון, לשקיעה ואף להתנוונות. ואילו דווקא המסע מזמן תזוזה, התחדשות, מפגשים והרחבת מבט.
יומן מסע
בהסתכלות רחבה יותר, תקופת הנדודים של ישראל במדבר היא מסע. זהו מרחב מופלא לקבלת תורה, להשתנות הנדרשת לקראת הכניסה לארץ, להתחדשות ולתזוזה תודעתית. בני האדם זקוקים גם למצב השבור של התרועה, ולא רק למצב השלם של התקיעה. ההשתהות במקום אחד טומנת גם היא סכנות בקרבה, לא פחות מאשר המסע והיציאה לדרך. אחד הציוויים המרכזיים והמכוננים בתורה הוא לזכור את יציאת מצרים, את נקודת היציאה למסע. לעומת זאת, אין כמעט התייחסות לצורך לזכור את הכניסה לארץ ישראל.
קל להתרגל לחניה במקום אחד, לברכה שבבית אישי ולאומי, לישיבה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. קל ומסוכן. המנוחה והנחלה והירושה עלולות להביא אחריהן את ימי שפוט השופטים, שבהם "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". היציאה למסע עלולה להיות כפויה ולבוא בצורת גלות, אם חלילה הישיבה בארץ תביא להתנוונות. הזיכרון של נקודת היציאה למסע הוא קריטי. הוא עשוי להשאיר בתוכנו את תודעת המסע והנדודים, את הדרך ואת הגעגוע שיש בה, את החיים לאור מטרה וחזון שטרם הושגו.
