כבר כמה שנים, כבר כמה ספרים, שיניב איצקוביץ' לא מוותר לעצמו. כל רומן שלו הוא מונומנטלי. בכל פעם המבנה הסיפורי עשוי בשיטה חדשה, ניסיונית, משכנעת. פעם המבנה הוא ארבעה קירות נבדלים שאט אט מתגלים כבית. הפעם זהו פאזל המורכב מחלקים שמתחברים לציור תמוה עד שפתאום הופכים אותו על גבו והוא מתבהר לרגע, ואז הופכים אותו על צידו והוא שב ונעשה לחידה.
ותמיד היצר לסַפֵּר גובר אצלו, אצל איצקוביץ', על היצר לומר. כלומר, לפתח איזה רעיון. להעביר מסר. אלה הם שני יצרים חזקים, לספר ולומר. הם יכולים לשרת זה את זה. סיפור מושך לב יכול להעביר מסר באמצעים של תמרון הרגש, או כמונולוג מפיה של דמות נבונה, ובעוד דרכים. ואילו מֶסר, מוסר השכל, רעיון, יכול להנחות את בודֶה הסיפור. להיות לו לאנך בנאים ולמֶלט. אצל איצקוביץ' יש קודם כול סיפור, ליתר דיוק מניפה מרהיבה של סיפורים האחוזים זה בזה. ניכר שזה מה שמתחשק לו לעשות. המסרים נישאים על כנף הסיפור – אבל סופם, תמיד, שהסיפור מתהפך עליהם ושוטף אותם כגל גדול.
זה קצת מסובך. והסיפור מסובך עוד יותר. אם לנסות לצייר לו שלד: שלושה נערים היו בעיירה קֶרֶט שבטרנסילבניה בשנים שבין מלחמות העולם. שלושה שנקראו בשמותיהם של שלושה יהודים שהיו או לא היו, והיו לאגדה, מאה־מאתיים שנה לפניהם. השלישייה מאוהבת באחת, שמצידה בכלל כרוכה אחר גוי. גוי די צדיק דווקא. זאת חמישייה שכמעט הצליחה למלט את משפחותיה מיד הצורר, עת נשלחו יהודי האזור לאושוויץ. רק כמעט הצליחה. היא כָּשלה, אולי בגלל מחדל חמור של אחד מן החבורה; זה שיהיה לימים סופר שואה מפורסם. אלישע שטרן שמו. הוא לא עשה את הדבר הנכון ברגע הקריטי. אבל אפשר שהמחדל ההוא דווקא חסך מהם גורל גרוע יותר.
כעס אופנתי וקל
חולפות ארבעים שנה. איש איש מן החבורה פונה למסלולו הייחודי. הם לא סתם שלושה; הם שלושה טיפוסים. איש הנקם והכוח, איש התחבולה והמרמה והתועלת האישית, ואיש הסֵפֶר והעדוּת. הראשון, יעקב אדלר שמו, מתגלגל ממעשי נקם בגרמנים אל הרפתקאות בשירותם של ברוני סמים במזרח התיכון למען מטרה נעלה. השני, יצחק בלום, בונה לאורך שנים מגדל קלפים כלכלי של הונאת ענק.
האחרון, שטרן שלנו, נעשה לסופר ידוע, תואם אלי ויזל, ועכשיו, ב־1987, עומד לקבל פרס נובל לשלום. אלא ששני חבריו משכבר מגיחים לפתע אל חייו בפריז המעטירה, וחוטפים אותו להרפתקה מוזרה שהם יכולים לבצע רק בעזרת יוקרתו. הם מבריחים אותו לרומניה, מעבר למסך הברזל. למה? הסיבות־לכאורה להברחה הזאת נחשפות לאלישע שטרן בזו אחר זו, ומתחלפות זו בזו, בשרשרת של הפתעות. אחדות מהן אנו יכולים לתאר כניסיונות לתקן טעויות שלהם מימי השואה. כאילו שמעוות יוכל לתקון וחיסרון להימנות.
לזמן מה, סיפור המעשה מצטייר כשלד של מלחמת רעיונות. מהי הדרך הנכונה לנו כנרדפים, כניצולים, כמשתקמים. האם דרך הנקם והכוח, או אולי דרך התחבולה והתועלת, או שמא דרך הספר והעדות של אלישע. נדמה שמתפתח עימות משולש בין אנשים שהם ייצוגים של אפשרויות. זה קרה בהרפתקאות הנעורים שלהם, וזה שב ומתחולל במפגש ההרפתקני בזִקנתם. לפרקים נדמה שיש גם מנצח במלחמת הרעיונות הזאת. הסופר שבחבורה. כי כמה נאצים שמחוסלים אחרי המלחמה כבר לא יעלו ולא יורידו; והתחבלנות פורחת בטווח הקצר כתמר אך לבסוף קמלה כעשב; ואילו הסופר הצליח להרעיד מיליוני לבבות. מי שלא הצליח לעשות היסטוריה יכול למצער לכתוב אותה.
אך הכישלון הוא נחלת כל הצדדים, גם המצליחנים שבהם. בהמשך נדמה כי הקרב הערכי העיקרי מתחולל בתוך אחת משלוש הצלעות: אצל הסופר. בינו לבין עצמו. הייתה איזו בגידה בהכרעה שלו, בדרכו אל הפרסום והקהל. אחת מכמה בגידות בספר. אולי הכרחיות.
כי ספרו הראשון של שטרן, והמצליח ביותר, היה בגלגולו הגולמי צביר של זיכרונות עירומים, קשים, אכזריים, שנכתבו עברית. זה היה "סיפור שכל כולו תוכחה וזעם כלפי הרוע". אבל פטרונו הספרותי, סופר אנגלי ידוע שמגלה את שטרן ומטפח אותו ועורך לו את הספר הזה, מוביל אותו לפסים אחרים. אם יש זעם בספר של שטרן שיוצא לבסוף לאור, זהו זעם כלפי האל, כעס אופנתי וקל. או כפי שקורא לזה אותו סופר־מפתה, "סיפור אנושי, הומניסטי, אוניברסלי, שכל אדם יוכל להזדהות איתו", לא רק יהודים. הרי "אף אחד לא ירצה לקרוא ספר שכל הזמן דוקר אותו בעין".
שטרן מקבל את הדין. ספרו שיוצא לאור בצרפתית מרוכך. אפילו בהקדשה. במקום להוריו שנרצחו בידי הגרמנים, כמו בנוסח העברי, עכשיו הוא מוקדש פשוט להוריו.
חבריו דנים אותו על כך ברותחין. ככה לפחות נדמה לו. הם אפילו גורמים לו לחשוב שחוקרת ספרות מרת נפש עומדת להוקיע אותו מעל דפי ניו־יורק טיימס כזייפן, ממש ערב קבלת פרס נובל – על סמך הפער בין הגרסה המוקדמת של הספר ובין התוצר הסופי. עידונו של סיפור אושוויץ, ההתאמה שלו לבלוטות המצפון הריקות של הקורא האירופי, מצטייר כפגם מוסרי. אבל פגם של לית ברירה. כי להגעה אל קהל ההמונים יש מחיר. משלמים עליה במטבעות של אומנוּת, או אף במטבעות קשים של אמת. אך אולי הפסדו של המחבר המתפשר יוצא בשכרו, שכר העדות, שכר ההנצחה.
יש לנו, אם כן, מתווה של רומן רעיונות. האופי של כל אחד משלושת הרֵעים לשעבר מובהק. הדילמות מפותחות במידת מה. אבל כאמור, פרץ המאורעות והתהפוכות שוטף את הכול והופך בו. ומה שנדמה נכון מתגלה כחסר תוחלת, ומה שמצטייר כפחדני מואר לפתע כזהיר. מה עוד שהעלילה בנויה כמערכת צירים, ולא רק על הציר שתיארנו. ישנה למשל טוני, אותה נערה בת העיירה שהשלושה נכרכו אחריה. המסע של השלישייה בזקנתה למזרח אירופה, ולא רק הוא, מתגלה כמסע בעקבותיה. ומאחורי טוני זו, כמו כדי להעמיס על האלגנטיות של הסיפור את אדרתה הסבוכה של המציאות, נשרך שובל עלילתי אחר, טרגי, שאפשר להבינו כתוצאתה של דרך התמודדות רביעית, נוסף על שלוש הדרכים של שלושת הגברים.
קשה למצוא מנצחים או צודקים בתחרות הזאת. מסקנות בשאלה איזו היא דרך טובה שיָבור לו האדם בפורענות, ואיזו היא דרך טובה שיבור לו העם – מסקנות כאלו דומה שאינן מגיעות. בעניין הזה יניב איצקוביץ' עקבי בספריו: יצר הסיפור מנענע את העלילה ומשגע את מי שמחפש מתווה רעיוני סדור.
מכתב תודה לרייגן
מה בכל זאת חושב המחבר? אפשר לשער שליבו הומה בעיקר בקצב ליבו של הסופר שיצר, אלישע שטרן, והתאומים המתרוצצים בקרבו מתרוצצים גם בקרבו של איצקוביץ'. נדמה שבשתי גרסאות שונות של מכתב תודה שכותב שטרן לנשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן, על איחוליו לשטרן לרגל הזכייה, אפשר למצוא גם שתי נקודות מבט עקרוניות של איצקוביץ' ככותב רומן היסטורי. זאת הגם ששטרן מדבר על ספרות תיעודית ואילו אצל איצקוביץ' זהו בדיוֹן. הנה מתוך הטיוטה הראשונה:
… שנים ארוכות אני כותב ומטיף בעד חירות ונגד דיכוי. אבל במחילה, אדוני הנשיא, בן העולם החופשי אנוכי, והכתיבה והמחאה אינן מסכנות אותי. נהפוך הוא. הן מעלות את קרני בעיני מחלקי הפרסים ונותני האותות… איני סבור שבשל כך מגיע לי פרס כלשהו. כל שעשיתי מהרגע שהזמן עמד [בגירוש מן העיירה; צ"א] ועד עכשיו הוא לשמש עֵד. לשאת את העדות שלי לכל מקום. להיות העדות שלי. המסר שאני נושא אינו במילותיי. בי עצמי הוא. לפניך אדם שהזמן נעצר בו. שנושא את אותם הימים לכל מקום. שהוא הימים. שהוא המקום (עמ' 180–181, בתיקוני דקדוק חיוניים).
כאן מפחית הסופר שטרן בערכם של שבחי שווא שנתלים בו, כאילו צריך אומץ למחות על דיכוי כשאתה חי במדינה חופשית. אני מעז לפנטז שאולי זה גם רמז של איצקוביץ', איש פוליטי למדי בחייו אך לא בספריו, לאנשים בסביבתו החברתית־פוליטית, הלוא היא מחוזות המחאה הנועזת נגד ה"דיקטטורה". הוא השלים את הספר בתקופת מחאות קפלן, עוד לפני שהתנדב, בן 49, לשירות מילואים ממושך במלחמה הנוכחית.
בנוסח המאוחר של מכתב שטרן לרייגן, ממש על סף הסוף, הוא שוב מדבר נגד תפיסות רווחות וקלישאתיות של תפקיד הסופר. הפעם בהיבט אחר של תפקידו של הסופר־העד:
…מאשימים אותי על כך שחיברתי את רצף האירועים שקרו לי למיתולוגיה. שעשיתי מזה ספרות. שהפכתי את זה למיתוס ולאתוס… אותם אנשים לא מבינים שהמיתי הוא חלק מהאנושי. הפאתוס אינו בדמיוננו אלא בנפשנו. האתוס הוא צורך קיומי של ממש, לא פחות ממזון ומים. ולכן העדות, כל עדות, חייבת לחרוג מהתיאור. כדי לומר את האמת אנו מוכרחים להציץ אל מעבר לעובדות… אם האמת היא אוסף של עובדות שכל אחת מהן שווה לאחרת, הרי שמה שהופך אותי לאנושי הוא הרצון לכפור בשוויון הזה. לייצר היררכיה שקרית. להציב דבר מעל דבר, ולא לידו… (עמ' 371–372).
מכתב זה מופיע ברומן מיד לאחר תיאור דמות שהיא אנטי־תזה לתפיסה הזאת. דמות הרואה את הזיכרון ואף את העדות כאוסף ענק של עובדות. זוהי ניצולה קשישה מן העיירה, דמות בעלת חשיבות בשלב מוקדם של העלילה; באחרית ימיה היא הופכת את זיכרונה ואת מחברותיה לארכיון לכל עובדה אפשרית, זוטה ככל שתהיה, בחייה של קרט שלפני החורבן. "עוד פרט. עוד מידע. הסוכנים קראו את הרשימות שלה וחשבו שמדובר בצופן. בקוד. בשדרים לאויב. 'לייזר אהב לשחק ברידג". 'אבא של מוטל היה גבאי בית הכנסת' … היא פשוט כותבת רשימת מכולת של עולם שנכחד" (עמ' 370).
יניב איצקוביץ' נותן לסיפורים לנצח את המסרים, ובכל זאת הוא נמצא בצד של שטרן, לא של אותה קשישה אגרנית. "ההתחלה של כל הדברים", כפי שנקרא הרומן הזה, מתקשֶה למצוא לַעובדות פשר, מסרב להתאים אותן לְמסר, ובכל זאת מחבר את רצף האירועים שקרו־או־לא־קרו למיתולוגיה. עושה מזה ספרוּת, כלשון המכתב. ההיררכיה הנוצרת כאשר חותרים דרך כל המעשים וכל הדברים אל עֵבר ההתחלה שלהם, אל עֵבר אותם רגעים בודדים בעָבר ששינו הכול והולידו הכול – היררכיה זו אולי שקרית, כדברי שטרן במכתב, אך, וגם זה כדבריו, היא הופכת את אוסף העובדות לאמת.
ההתחלה של כל הדברים
יניב איצקוביץ'
כתר, 2024, 382 עמ'
