לפני כשלושים ושבע שנים, כאשר "ציפורי צל", ספרו השני של דן בניה־סרי, ראה אור, הדבקתי לו ברשימה עיתונאית את הכינוי "עגנון התימני". עם צאת ספרו "יערות צובעים בירוק", הכולל שתי נובלות, אפשר אולי להדביק לו את הכינוי הלא מחייב "איליה ארנבורג התימני או הישראלי". בנובלה הראשונה, שהספר קרוי על שמה, הולך בניה־סרי בעקבות "שלוש עשרה מקטרות", ספרו הידוע של הסופר היהודי־סובייטי, ומעצב גיבור בשם מרכוס שהוא בעל אוסף מרשים של מקטרות, אם כי כאלו הגורמות נזק ואף טראומה לסביבתו הקרובה, לרעייתו ולבנו, ולא פחות מכך גם לו עצמו.
המקטרת, הגיבורה הראשית של הנובלה הזו, היא לא רק משל אלא גם הנמשל. היא לא נועדה רק לעישון. כשמרכוס מעשן אותה, הוא נזכר בעבר שלא כלה בעשן. זהו ריטואל יומיומי פוסט־טראומטי, שהופך לאובססיה שהוא מתקשה להשתחרר ממנה. השואה אינה מוזכרת בנובלה אך היא מלווה אותה כציפורי צל, אם להשתמש באנלוגיה. האפר של המקטרת הוא תזכורת מייסרת מאוד לעבר. הסבא, שהיה בעליה של המקטרת, איבד את משפחתו שנרצחה באירופה, והחליט לנקום בכך ששרף את יערות אירופה, אקט המזכיר את שומר היערות מסיפורו הידוע של א"ב יהושע "מול היערות". אצל יהושע מדובר ביערות בארץ, ואילו אצל בניה־סרי אלה יערות באירופה.
בנוסף למקטרת, גיבורי הנובלה הם הילד אורן, אמו שריתה והאב מרכוס, שיחסיו עם בנו מורכבים. הוא עצמו אדם מורכב עד מאוד; מצולק נפשית, ומחפש חום משפחתי כשהוא מתחתן עם אישה תוניסאית פשוטה לכאורה. רצונו להינשא לה מוסבר בכך שהיא "דמתה עד כדי השתאות למקטרת אנגלית" (עמ' 10). עד מהרה מתברר שאין ביניהם דבר מן המשותף, למעט הילד שנולד כמעט בעל כורחו של אביו, שמתייחס הן כלפי הילד והן כלפי אשתו בקור רב. האם סובלת מעשן המקטרות שלו, המזהם קשות את ריאותיה עד שהן משחירות ובריאותה מתערערת. הרופאים ממליצים לה שבעלה לא יעשן עוד לידה וגם לא ליד הילד, אחרים מייעצים לה להתגרש, אך לבסוף מרכוס הוא שנוטש את הבית ומשאיר אותם כמעט בחוסר כול.
האם שריתה סובלת מאוד ונאלצת לייצר ריבות משובחות לפרנסתה הדלה, אך כשבסופרמרקט השכונתי לא רוכשים אותן ממנה עוד, היא נאלצת לחפש עבודה כעוזרת בית בביתו של ד"ר ספדי, מנהל בית הספר שבו לומד בנה אורן. המנהל מקרב את האם ובנה, אך שריתה לא מספרת לבנה את האמת וטוענת שמדי יום היא הולכת "לרופא". בסופו של דבר היא באמת נאלצת ללכת לרופא, על מנת לבצע הפלה.
גיבור אשכנזי, לשם שינוי
הסיפור נמסר בגוף שלישי, מנקודת מבטו של הילד, והוא מסופר בתמימות רבה המסתירה את כל הסודות והדרמות. אורן אינו יודע מדוע הוריו נפרדו ולהיכן נעלם אביו (האם מספרת לו שהוא הלך "לחפש מקטרות"), הוא לא יודע לפרש מדוע כרסה של אמו תופחת, והוא גם לא מבין מדוע המנהל ד"ר ספדי מפוטר ממשרתו בשל כך. הוא תמים, השמועות הזדוניות חולפות מעל ראשו, ולכן הוא נפגע מכך פחות מאמו, המתוודה לבסוף בפניו: "כל כך רציתי שתהיה לך אחות" (103). בהדרגה אורן מעכל שהכול קשור ישירות או בעקיפין למקטרות של אביו, המניעות את העלילה ואת אחורי הקלעים שלה.
האב הנעלם שב בהדרגה במהלך העלילה, ובעיקר לקראת סיומה. הוא נפגש עם בנו אורן, מציג בפניו את המקטרת של הסבא ואומר: "לעולם לא תבין ילד כמה שנאה יכולה להיות במקטרת אחת… ואני, ילד, ניסיתי כל הימים להימלט מן המקטרת הזו" (128). האב מספר לו את סיפורה של המקטרת ועל צריחותיו של הסבא בשמות ילדיו המתים, בשעה שהיערות שהוא הצית בערו. "וכך נותרה בפי המקטרת מאז", מוסיף האב, "לפיד של אש שממאן לדעוך". האב מספר לבנו שהעניק לו את השם אורן "כדי שלא אצטרך גם אני לשרוף יערות". הוא אף מוסר לבנו את המקטרת למשמרת, ומפציר בו שייקח ויחביא אותה במקום שהאב לעולם לא יוכל למצוא אותה. אורן משליך אותה בערימת פסולת.
הנובלה "יערות צובעים בירוק" כתובה באפר, מייצרת עניין, אך לא תמיד משכנעת עד הסוף. עם זאת, היא עשויה בהחלט להפתיע את מי שעוקב אחר כתיבתו של סרי מאז ספרו הראשון והמוצלח, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה". הנובלה מתרחשת אמנם בירושלים, אך חורגת מקו פרשת המים של כתיבתו, העוסקת בעיקר בדמויות מזרחיות משכונות הבוכרים ומשכונת התימנים. הפעם מדובר בגיבור אשכנזי למהדרין רחמנא ליצלן, מרכוס, ובבנו שהוא חצי אשכנזי (כשמטיחים בו את הדבר, זה נשמע כמעט כמו עלבון), אם כי העלילה מקובעת ברובה בנופים הירושלמיים, שאליהם מתלווים כרקע נופים אירופיים השומרים על מסתוריותם. אף שאין מדובר בנובלה עדתית יש בה נימה עדתית מסוימת, כאשר האשכנזים "יימח שמם", כדברי אחת מהשכנות, הם בעלי המאה, ואילו המזרחיים הם העניים המרודים וכביכול חסרי דעה.
לא שכח את המתכון
הנובלה השנייה בספר, "חייו ומותו של יששכר הראשון", היא המשך למסורת הכתיבה של בניה־סרי ומתרחשת כל כולה בעולמו המוכר, הן בתוכן, הן בסגנון והן בעיצוב הדמויות שהן, כדרכו בקודש של הסופר, מזרחיות. העלילה מסופרת הפעם מנקודת מבטה של בחורה בוכרית כבת שלושים בשם חמוטל קשיוף, שלא הצליחה למצוא חתן, גם משום שאביה גירש מן הבית את החתן המיועד שאותו אהבה, והעדיף לשדך אותה לבחור צעיר ומוגבל בשכלו, כמעט מפגר, שהוא בן למשפחה תימנית מבוססת, וכל זאת כדי שיזכה למקום עבודה מהוגן יותר מזה שהיה לו כמנקה מחראות בבית הספר.
האב משעבד את בתו לצורך הקידום המקצועי שלו ומסתיר ממנה, כמדומה, את האמת על חתנה לעתיד, יששכר דהבני, שהוא גבר שמן במיוחד, הסובל מאכלנות כפייתית, מתנהג כמו תינוק מגודל וקשור לסינורה של אמו, המאביסה אותו מבוקר ועד ערב במאכליה ומשקה אותו בקקאו.
חמוטל, העובדת כזבנית בחנות בגדים, סובלת אפוא מתסביך אב, יששכר מתסביך אם. הוא אינו מסוגל, ואף אינו מבין, את משמעות קיום מצוות הייחוד בליל הכלולות, ונרדם במיטתו בבגדיו. אם תמימותו של אורן מן הנובלה הראשונה מוסברת בכך שהוא ילד, כאן מדובר בגיבורים בוגרים שהם תמימים כילד. לא יששכר וגם לא חמוטל אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי שהיא תזכה להיכנס להיריון (מוטיב דומה מופיע בסיפורת המוקדמת של בניה סרי, בסיפור "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב"), וכל זאת למרות ההצגה הטרגי־קומית שחמוטל מביימת בליל החופה עם הסדין המוכתם מדם מאצבעה הפצועה. כשהדבר נמשך לאורך זמן פושטות שמועות זדוניות שהיא כביכול עקרה, אף שמי שסובל מאי ידיעה ואין אונות הוא דווקא החתן.
יששכר הוא בן יחיד, הוריו כמהים לנכד, ומפעילים מערכת לחצים כבדה על חמוטל. זו אינה מספרת לחמיה את האמת, וכל זאת מחשש שאביה יאבד את מקום עבודתו בחנות, והיא אף נוטלת את האשמה על עצמה וטוענת שהיא עקרה. הורי בעלה מחליטים אפוא על גירושין, אם כי בתנאים הוגנים מאוד. כמדומה שהסכמתה להתגרש נובעת גם מכך שהיא שומעת שאהובה לשעבר התגרש. אך העלילה אינה מסתיימת בהפי־אנד; בניה סרי אף פעם לא האמין במתיקות אלא בעוגיות מלח.
שתי הנובלות מתחברות בשתי נקודות השקה: גיבוריהן הם קורבן לשמועות, וגם בנובלה השנייה מופיעה מקטרת, מקטרתו של הפסיכולוג ד"ר אביגדור אשכנזי, המנסה לטפל ביששכר בעזרת ציוריו. גם הנובלה הזו מצליחה לעורר עניין, היא אף עגנונית יותר בסגנונה, וסיומה אף נוגע ללב במידה רבה, אך בתום הקריאה הרגשתי שכבר הייתי במחוזות האלה בספריו הקודמים של בניה סרי, ושהגיבורים שלה הם למעשה קרובי משפחה של גיבורים קודמים שלו מההוויה הירושלמית. לטעמי, היה מקום לפתח קצת יותר את תהומות נפשו של יששכר השמן, ולהפוך אותו לדמות עמוקה יותר של אדם הסובל ממוגבלות. מאידך, דמותה של חמוטל משכנעת יותר מזו של בעלה, שנשאר מעט אניגמטי לקורא, מעבר להתרשמות החיצונית שהוא מעט מפגר בשכלו או לוקה בנפשו, או שני הדברים גם יחד.
יש לברך את בניה־סרי, שגם בגילו, כמעט 89, ממשיך לפרסם נובלות חדשות, המעידות שלא שכח את המתכון הסודי של אפיית עוגות מלח ספרותיות, שבדרך כלל הן טעימות לחך.
יערות צובעים בירוק
דן בניה סרי
כנרת זמורה דביר
252 עמ'
