סוגת המתח מקוטלגת על ידי רבים כנחותה יותר מ"הספרות היפה". בעבר היא נכנסה תחת ההגדרה "ספרות טיסה", לצד סוגות פופולריות נוספות כגון אימה, רומנטיקה או מדע בדיוני. כמובן, זהו מבט מופרך, המבוסס על בורות ודעות קדומות.
למעשה, סוגת המתח היא בעיקר עניין של החלטה אינדיווידואלית של הקורא: מי שבוחר לתת לה סיכוי, עשוי בהחלט להיכבש בקסמיה, לפחות בחלקם. ברמה הפסיכולוגית ואף הקוגניטיבית יש בה משהו שחודר פנימה ומדבר לכל אחד, ולא משנה אילו שכבות הגנה עומדות בפניה. יש בה משהו אוניברסלי שנוגע במהות הבסיסית של האנושי, השזור במטען דרמטי דומיננטי וכמובן ביכולת אמנות הסיפור (כמובן, גם בסוגה הזו יש מדרג איכות).
"16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם", שבחרה ותרגמה שולמית לפיד (ערך והוסיף דברים: דרור משעני), ממחיש זאת היטב. הוא מציג 16 סיפורים של כותבי מתח איכותיים ורובם מוכרים, לפי סדר כרונולוגי, החל מאו הנרי (1902) דרך ג'ון לה־קארה (1967) ועד סטיבן קינג (2012).
זוהי מעין ארוחת טעימות שנוגעת בספקטרום הרחב של הסוגה, החל מסיפורי בלש קלאסיים כמו של אגתה כריסטי, שתעלומה או חידה מכוננת אותם – מתוחכמת יותר ממי הרוצח: הגנן, המאהב או הבעל – ועד סיפורי פשע שיכולים להשתלב בכל אנתולוגיה של סיפורים קצרים, כמו הסיפור "צב הים" של פטרישיה הייסמית. זהו סיפור מצמרר על אימא מעורערת בנפשה שמתעללת בבנה באופן שקשה להכיל. היא עושה זאת על בסיס יומי, לא ברור אם מסדיזם, חוסר מודעות או מצוקה אישית.
מה שמייחד את הייסמית משאר הסופרים בקובץ הוא היכולת להפיח עומק רגשי בדמות הילד במסגרת של סיפור קצר, ולעשות זאת בדייקנות כמעט כירורגית, דבר שלא אופייני לסיפורי מתח. יש בסיפור משהו אפל ועם זאת מושך ומסקרן, והמון כישרון. הייסמית היא שכתבה את הספרים שהפכו לסרטים קלאסיים כמו "זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק ו"הכישרון של מר ריפלי". בעברית יצא עד כה ספר אחד שלה בלבד, "קרול", שעבר מתחת לרדאר. והיא בהחלט מישהי ששווה לגלות.
הסיפור התחיל בכתבי העת
מכל מקום, כמו בארוחת טעימות, אין מנה עיקרית, אלא במקרה הזה 16 מנות קטנות, המבוססות על טעמים וכיוונים שונים. היא בהחלט משביעה, ללא צורך במתאבנים או בקינוח, וכל אחד יכול להתאים לעצמו את טעמו המדויק מתוך ז'אנר המתח שהוא רב־ממדי.
למעשה, כל הסיפורים בקובץ מושחזים ומדויקים. אי אפשר לערער על הבחירות של שולמית לפיד. אמנם ישנה דמותה המוכרת של מיס מארפל (סיפורה של אגתה כריסטי), שיכולת הפטפטנות שלה מעט מעייפת. כמו כן, הסיפור "מעשה צדקה קטן" מאת סו רפטון, קצת נופל באיכותו לטעמי משאר הסיפורים (טוב, תמיד אחד חייב להיות החלש). הסיפור של לי צ'יילד, "הזהות החדשה של ג'יימס פיני", הוא היחיד, בניגוד למסורת המתח, שמשתמש באפקט דאוס־אקס־מכינה (האל מחוץ למכונה). כלומר, מכניס לקראת סוף העלילה גורם נוסף שאינו נובע מהשרשרת הסיבתית העלילתית, על מנת לפתור בעיות ובעצם לסיים את הסיפור.
על כל פנים, מתוך הקובץ עולה השאלה הבלתי נמנעת, שגם דרור משעני מתייחס אליה באחרית דבר: למה סיפור קצר ולא רומן, אם במתח עסקינן. רומן הוא לכאורה סוחף יותר, מורכב יותר, עמוק יותר ומן הסתם גם מוכר יותר.
למעשה אפשר לשאול את השאלה הזו, למה לכתוב סיפורים קצרים ולא רומן, גם ללא קשר לז'אנר, ולקבל תשובות כמעט דומות. באופן לא מפתיע מתברר שסוגת המתח נולדה כסיפור קצר. בעוד ברוסיה של המאה ה־19, לב טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי כתבו רומנים בהמשכים וכל שבוע פרסמו פרק אחר בכתב עת, בארצות הברית משנות ה־20 החל לתפוס תאוצה ז'אנר המתח, דרך כתבי עת. גם בארצנו, מתברר, מאמצע שנות החמישים, את מקומם של הסופרים הרוסים, הצרפתים והגרמנים החלו לתפוס אמריקנים ובריטים, וגם תורגמו אי־אילו ספרוני מתח ממשפחת טרזן והסטאלגים.
על כל פנים, כמעט כל מחבר רומנים איכותי, כמו או הנרי או ג'ון לה קארה, ניסה את כוחו גם בסיפור קצר. משעני מאפיין את סיפור המתח הקצר ככזה שהעלילה בו לא בהכרח נמצאת בחזית, כפי שנהוג לחשוב, ולא תמיד היא מתבססת על חידה או תעלומה. אכן, ככל שנעים קדימה על ציר הזמן הכרונולוגי של הסיפורים, רואים פחות היבטים של הסתרה וגילוי. לעיתים הכוח של הסיפור מצוי בסיטואציה חזקה שהוא מוביל אליה, או במעין התפרצות אלימה שאף קורא לא יכול היה לצפות.
נוסף על כך אפשר למצוא עוד מאפיינים מפתיעים. למשל, לא תמיד כוח הסיפור מצוי בהפתעה, שהיא היסוד החשוב ביותר, כי אם ניחשת מי הרוצח, או שהעלילה הייתה מעט מובנת מאליה, כאילו בזבזת את זמנך לשווא. דוגמה לכך היא הסיפור "להחזיר את ריימונד" של ג'ון גרישם, שבו מתוארים אימא ושני אחים הנוסעים לצפות בהוצאה להורג של האח הקטן. אתה מחכה להפתעה, לתפנית, לקוצו של קתרזיס, אבל לא מקבל דבר, אם כי הסיפור משכנע, אותנטי ולא משעמם לרגע, בעיקר בגלל הציפייה שמשהו מפתיע יקרה.
באין משפחה מתפקדת
מאפיין נוסף, שמזוהה מאוד עם המתח, אך דומה שגם שינה מחדש את כלל "הספרות היפה", הוא המהירות. משהו מתרחש, וצריך לספר אותו מהר. אסור להתמהמה כי היריעה קצרה. לכן גם אי אפשר לרמות את הקורא. ברומן אתה יכול להחביא אי אילו שגיאות ולגלוש לאי אילו תיאורי נוף או סביבה פיוטיים ופיגורטיביים, אך לא בסיפור מתח קצר. אין בו גם מקום לפסיכולוגיזמים (הייסמית היא החריגה היחידה), משחקי לשון מיותרים, פלאשבקים או הסברים. הסופרת שולמית הראבן השוותה בעבר את הרומן מול הסיפור הקצר, לסונטה לפסנתר מול יצירה סימפונית. ביצירה הסימפונית אפשר להחביא כל מיני דברים. בסונטה כל צליל קובע, וגם נשמע ברור.
רוב הסיפורים בקובץ הם אמריקנים, עם מיעוט בריטי. כלומר, אנתולוגיה על טהרת האנגלו־סקסים שמשאירה בחוץ שמות כמו ז'ורז' סימנון הצרפתי, אנדראה קאלוג'רו קמילרי האיטלקי, חאראלמב זינקה הרומני ואת הסקנדינבים כמו אנה הולט, יו נסבו או הנינג מנקל. אבל תמיד קל לדבר על מה שאין, וצריך קואורדינטה כלשהי לבחירה.
מאפיין נוסף שבולט בכל סיפור והוא מעניין לעילא, כי נדמה שהוא מובן מאליו אבל הוא עבר כמו לפיד שקוף מהראשונים כמו דשיאל האמיט וריימונד צ'נדלר לכותבי המאה ה־21: סיפור מתח או פשע מתרחש כשאין משפחה מסורתית מתפקדת, אין תא משפחתי מסורתי. הדברים קורים במשפחות חד־הוריות, לנערים נטושים ומוזנחים או ליחידנים בודדים, כמו למל ג'יימס פני בסיפור של לי צ'יילד, אדם ללא משפחה שגר לבדו שנים רבות, או בארי וריצ'רד אצל רות רנדל, ילדי מפתח עם הורה אחד בקושי.
למעשה, חלק ניכר מהפשעים קורים דווקא משום שהתא המשפחתי מתפרק. אירוני הוא שחלק ניכר מהסופרים האנגלו־סקסים של המאה העשרים ראו בתא המשפחתי כמי שגורם לבעיות, כמי שעוצר, מעכב, כולא, כמשהו שגורם למי שמרגיש מנוכר בו לבצע פשעים.
לסיכומו של דבר, אם עדיין לא קראתם ספרות מתח, לעולם לא מאוחר מדי, והקובץ הזו הוא הזדמנות מצוינת. סביר שכל אחד ימצא בארוחת הטעימות מנה אחת לפחות שהיא לפי טעמו, ושתסייע לו לבחור את תפריט הקריאה העתידי שלו.
