אין דבר שנוא עליי יותר מלגנוז טקסטים שחיברתי, על אחת כמה וכמה טורים שכתבתי לעיתון. אבל בפעם הזאת לא נותרה לי ברירה. אף שהטור יצא מתוך מקום עמוק מאוד בלב, לא הייתה שום אפשרות לפרסם אותו.
הגיבור של הטור אמור היה להיות צומת גילת. הייתי מעדיף שתהיה זו גיבורה – גם בגלל השם הפרטי שלה, גילת – אבל האקדמיה כבר קבעה שצומת הוא זכר, וזה לא זמן להרבות פירוד ומחלוקות. הטור נפתח בביקור הראשון שלי בצומת, עשרה ימים אחרי תחילת המלחמה, כשבדרך מהשטח לבסיס בצאלים נגלה לעיניי מתחם ענק של מנגלים וארגזי שתייה ודוכנים, עם בליל של מתנדבים על הסקאלה שבין "אחים לנשק" לכיפות שחורות, ובליל של כוחות הביטחון מדובדבן עד משטרה צבאית, שמחליפים ביניהם מילות עידוד וחיבוקים. ואני יוצא משם עם ארוחה נורמלית, נדירה באותו זמן, ועל פניי מאיר חיוך, נדיר גם הוא.
הטור המשיך ותיאר מפגשים וביקורים מיוחדים בצומת, אבל הלך והתמקד בשיחה עם מתנדב אחד, אחרי חודשיים או שלושה של מלחמה. "עד מתי תחזיקו מעמד?" שאלתי אותו, והוא ענה לי בחיוך: "עד שתחזרו הביתה". ההבטחה קוימה. גם בנסיעה שחתמה את הסבב הראשון של המילואים עברתי שם בצומת, לאכול שניצל וצ'יפס יחד עם חמישה־שישה חיילים שגם הם שמרו אמונים למתחם. ואז מגיעה הנסיעה לסבב ב' של מילואים, אל השטח הלוהט ליד חניון רעים, ובדרך אני שוב עוצר בצומת לשאוב ניחומים, אבל רואה את רחבת האספלט והכורכר עומדת שוממה. בלי סימן או שלט של הסבר, בלי זכר לחיבוק ולעיטוף ולתחושת השותפות, ואני מסובב את הרכב ונוסע.
המ"כ שלי לימד אותי סיסמה: "אין תודה בצה"ל". בתור טירון ראיתי בה אחד מריבוא גוני ההתנשאות של בעלי פז"ם ומפקדים, אבל יש בסיסמה הזאת גם אמת עמוקה יותר
החלק הפילוסופי יותר של הטור עסק בסיסמה שלימד אותי המ"כ שלי ביום הראשון לטירונות, כשהודיתי לו על שסייע לי בקשירת שרוכי הנעליים: "אין תודה בצה"ל". בתור טירון ראיתי בה אחד מריבוא גוני ההתנשאות של בעלי פז"ם ומפקדים על חיילים פשוטים, כאילו הם רוצים לומר "מי אתה בכלל שתגיד לי תודה". והדעת נותנת שזה לא לחלוטין מופרך. אבל יש בסיסמה הזאת גם אמת עמוקה יותר, שמבקשת לעצב חייל שיפעל מתוך תודעת חובה ולא על בסיס מערכת יחסים רגילה של קח ותן. חייל שלא ירגיש תלות בהכרת הטוב של מישהו. שידע, כמו הנוטרים שסובבים בלילות סביב הפלך ב"שר הטבעות", לעשות גם עבודה כפוית טובה, חרישית, בלי לצפות לשום צורה של גמול.
הטור כבר היה כמעט מוכן, אבל אז יצאתי ל־24 שעות הביתה, ובדרך עברתי בצומת מבקיעים ונתקלתי שם בפינה חמה לחיילים. ובדרך חזרה לשטח עברתי בכניסה לשובה, וגיליתי שהחמ"ל הקטן והחמוד שזכרתי עדיין מחלק שם כוסות קפה ומאפים. ותוך כדי כך, גם אמא שלי סיפרה שהיא וחברותיה ממשיכות להכין אוכל חם לשבתות ולשלוח לחיילים.
לא מיד ויתרתי על הטור. אמרתי לכם כבר שזה לא קל לי. לכן בהתחלה ניסיתי לעשות לו כמה התאמות ולשלב את המקרים הללו כבודדים וחריגים. אבל אז הגיעה אלינו משלחת משיקגו, ואחריה עוד אחת מוויניפג, קנדה; ואם ובת שבאו מאפר־איסט־סייד מנהטן. וכמה ימים אחר כך הגיעה לבסיס תלמידה שלי לשעבר עם ארגזים של חטיפים ועוגיות, וסיפרה שהיא וכמה שותפות הפעילו מחדש את החמ"ל של שוהם. ועוד תרומה של גלידות. ואחת של עוגות ופיצוחים. וזוג מתוק משוקדה, ששמעו את קולות הפגזים והביאו את הילדים לחלק קרטיבים בשטח. ומפה לשם הבנתי שאני בכלל לא בכיוון. ובדיוק כמו רבבות החיילים שעזבו שוב עבודה ובית לטובת סבבים שניים ושלישיים של מילואים, גם העורף עוד איתן, והוא איתנו כדי להישאר.
אז את הטור ההוא גנזתי. ואולי כדאי שמישהו ירענן קצת גם את התכנים בטירונות, ובמקום להילחם בנטייה של הכרת הטוב, יבין שכך עובדות אצלנו מלחמות. אנחנו יוצאים אליהן יחד. ואפשר שהשפתיים יתרגלו לומר תודה. אולי אפילו בכמה שפות.
