חוק הרבנים הוא רק הפרומו – הפיצוץ הגדול עוד לפנינו

1. לליכודניקים נמאס. זו כנראה הכותרת הטובה ביותר למה שקרה כאן בימים האחרונים סביב סוגיית "חוק הרבנים". נניח לרגע את איתמר בן גביר בצד, אתו ראש הממשלה נתניהו כבר היה מסתדר על איזו פשרה, שתעניק לו בדל הישג שיוכל להציג לבוחריו. הבעיה הגדולה שנתניהו הבין שהוא ניצב בפניה היתה מבית. ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה היו יכולים להעביר הבוקר בכוח בוועדת החוקה של הכנסת את החוק לקראת הקריאה הראשונה. היה להם את הכוח הדרוש לשם כך. אולם, במליאה החוק ככל הנראה לא היה עובר בלי שיתוף פעולה עם משענת הקנה הרצוץ של המפלגות הערביות. 

2. לליכודניקים נמאס, משום שהם מבינים שהמחיר שגובה מהם השותפות הכל כך הדוקה עם המפלגות החרדיות בקרב קהל הבית שלהם הולך ונהיה בלתי נסבל. הליכוד היא מפלגת פריימריס, וככזו היא מושפעת מאוד ממוקדי כוח, שמשקפים במידה כזו או אחרת את עמדות קהל מצביעי המפלגה. השבוע היו אלו ראשי הערים שהביאו את קולו של השטח הליכודי לכנסת, והשטח הזה, שממנו מגיעים מתפקדי המפלגה, זועם על המגזר החרדי כבר שנים, והרבה יותר מאז פרצה המלחמה. הילדים של הליכודניקים, ולפעמים גם הם בעצמם, משרתים בעזה, בצפון וביו"ש כבר חודשים ארוכים, בסדיר ובמילואים. הם נמצאים בכל היחידות הקרביות וגם העורפיות, נושאים בנטל המלחמה באופן המוחש ביותר, ומרגישים שהמערכת המדינתית פשוט לא סופרת אותם. שהחרדים, שלא נושאים יחד אתם בנטל, ממשיכים לתפיסתם לבזוז את הקופה כאילו אין מלחמה. לליכודניקים נמאס, וגם נתניהו הבין את זה הלילה. הוא הבין שגם אם יכופף את איתמר בן גביר ספק אם יוכל לגייס ברגע האמת, בהצבעה בכנסת, את הרוב הדרוש לחקיקת חוק הרבנים. ולכן לא נותרה לו ברירה אלא למשוך את החוק, בניסיון לקנות עוד מעט זמן במהלכו ינסה לרבע את המעגל. 

3. גם לחרדים נמאס. מנקודת מבטם הם נתנו עד היום הכל ולא קיבלו כלום. הם נתנו לממשלה הנוכחית את כל הקרדיט שבעולם, היו חברי הקואליציה הנאמנים ביותר, ובכל זאת מצבם הוא הגרוע ביותר מזה שנים. דווקא תחת קואליציית החלומות, כביכול, הם מתנהלים ממשבר למשבר, כמעט ללא שום הישג עבור הציבור שלהם, ובדיוק להיפך. בהנחיית בג"ץ קוצץ תקציב הישיבות החרדיות דרמטית, וחלקן יגיעו תוך חודשים ספורים לפשיטת רגל. תקציבים נוספים שמהם נהנה הציבור החרדי, בדמותם של תשלומי העברה מסוגים שונים (הנחות בארנונה, הנחות במעונות וכד') עומדים גם הם בסכנה ממש בימים אלו, בעקבות תהליך הבדיקה שמבצעת היועצת המשפטית לממשלה. סוגיית הגיוס רחוקה מפתרון וסכנת הוצאת צווי גיוס מרחבת מעל רבבות מבני המגזר, סכנה שבעיניים חרדיות נתפסת כשקולה לגזירת שמד, וגם בשום גזרה אחרת (גיור, שבת וכו') לא הצליחו עד כה המפלגות החרדיות להציג איזה שהוא הישג.

4. לחרדים נמאס, ולכן דרעי עשה כזה עניין מחוק הרבנים. הוא הרגיש שהוא חייב הישג אחד משמעותי, דרמטי, כזה שיסמן מחדש את כוחו וישקף את מעמדו בתוך הקואליציה כפי שהוא רואה אותו. בפועל, מה שעשה חוק הרבנים הוא לשקף לכולם את עומק הקרע הפנימי בקואליציה ואת החולשה החרדית בתוכה. המפלגות החרדיות, הרגל היציבה ביותר בתוך הקואליציה, מגלה את חולשתה בסיטואציה הנוכחית, חולשה שנובעת קודם כל מסוגיית הגיוס.

5. וכן, חוק הרבנים הוא רק הפרומו. הדרמה הגדולה ממתינה מעבר לפינה בסוגיית הגיוס. שם הפערים בין הצדדים ממש בלתי ניתנים לגישור. אם נדמה לכם שחוק הרבנים הוציא אמוציות מחברי הכנסת של הליכוד, חכו שנגיע לסוגיית הגיוס. הליכודניקים, ובמידה מסוימת גם חברי הכנסת של מפלגת הציונות הדתית, הם היחידים בקואליציה הנוכחית שחייבים בדין וחשבון אישי לא רק להנהגת המפלגה אלא גם לבוחרים, והבוחרים זועמים. הזעם הציבורי על המגזר החרדי מחלחל לכנסת, וניתן היה לחוש בו היטב אתמול בוועדת החוקה. כאשר הדיונים על חוק הגיוס יגיעו לשלב המעשי, ויתברר שלא ניתן להגיע לניסוח שיהיה מקובל על כל חלקי הקואליציה, הפיצוץ הגדול יגיע, והממשלה פשוט תתפרק. כרגע אנחנו עוד לא שם, אבל רגע הפיצוץ הגדול קרוב הרבה יותר משנדמה.