מאז שהיועץ האסטרטגי והפרסומאי המחונן ראובן אדלר טבע את המשפט: "איש עוד לא הצטער על ראיון שלא נתן", פוליטיקאים במחוזותינו מתייחסים להמלצה זו בבחינת 'גזירה שאין יכולים לעמוד בה', שכן מיקרופון ומצלמה הם לחם חוקם וזמן מסך הוא חמצן עבורם. הצגת משנה סדורה, שמירה על קור רוח והפגנת יכולת התמודדות עם שאלות קשות הם מרכיבים שהסיכוי שיתממשו בכמה דקות שידור הוא נדיר ושמור למעטים. אדלר, מי יגול עפר מעיניו, ודאי לא שיער שנחזה בערב אחד בארבעה ראיונות מביכים של אותו פוליטיקאי.
בניסיון לארוז ולסכם לציבור את סאגת פרישת מפלגתו ממשלת החירום בזמן מלחמה, יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ קיים בסוף השבוע האחרון בליץ ראיונות חפוז בכל מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה. מצויד בדף מסרים לא מהוקצע ורחוק מהטלפרומטר המוכר, גנץ היה נראה מבולבל וניפק מופע אימים רצוף בסתירות לוגיות שהותירו את הצופה הממוצע עם יותר שאלות מתשובות.
לאחר שהנסיקה המרשימה בסקרים בחודשי הראשונים למלחמה הגיעה לשיא, תרמיל המנדטים של גנץ הלך והתרוקן מדי שבוע. זו כנראה הסיבה לכך שבראיונותיו הוא העדיף לשייט בשדה הרגשי, הנוח והנעים לאוזניו של הבייס, מאשר לספק הסברים משכנעים לנטישה בעיצומה של מערכה רב-חזיתית. גנץ טען בתוקף שצריך להשיב בכל מחיר את החטופים "שהתעוררו עם פיג'מה במנהרות בעזה", אך גמגם בשאלה האם צריך להפסיק את המלחמה, הגם שהוא יודע שזהו תנאי בל-יעבור של חמאס. הוא אמר שאסור שישראל תשלוט בעזה "כדי שהבנים שלנו לא יסכנו את עצמם בחלוקת אוכל", אבל לא אמר מי כן. גנץ סירב לקחת אחריות על חלקו במחדל כרמטכ"ל וכשר ביטחון לשעבר, כי לדבריו האשמה היא על "ממשלת הימין הרעה הזאת".
באחד הראיונות יצא גנץ בהתבטאות מופקרת ואומללה, כשטען כי "ישראל יודעת מה עלה בגורלם של בני משפחת ביבס. הציבור ידע כשאפשר יהיה לוודא את הדברים". כאילו שלא די בסבלה של המשפחה שחרדה לגורל יקיריה, גנץ היכה אותם בתדהמה בשידור חי מבלי שקיבלה עד כה עדכון רשמי בדבר מצבם. "אני מוכן למות בשביל הילדים שלכם", הצהיר בלהט בנאומו כמה ימים קודם לכן. מילא לצייר את נתניהו כמי שאינו עושה די לחלץ את החטופים, אבל למה הפופוליזם? גם אמירות מפורשות, חוזרות ונשנות, של הנשיא ביידן ושר החוץ בלינקן, שמטילות על חמאס את האשמה הבלעדית לכך שאין עסקה, כמו גם העובדה שכל ההחלטות בקבינט המלחמה ("מה שעובד טוב לא צריך לתקן") התקבלו פה אחד – לא עצרו את מכונת הסיסמאות האוטומטית.
אלא שהיעדר המיומנות התקשורתית של גנץ היא ממש לא הסיפור. אין מדובר בכשל רטורי או פליטת פה לא מוצלחת, כי אם בכשל מנהיגותי חמור שאין כדוגמתו והתעלמות מופגנת מגודל השעה. פרישתו היא בשורה רעה לישראל בעת הזו, שמעניקה רוח גבית לאויבנו במזרח התיכון שצופים בנו בעיניים כלות. היא פוגעת בלכידות העם שנחוצה מאי פעם, תורמת לקרע החברתי, ומשדרת לידידותינו בעולם, ככל שנותרו כאלה, שההנהגה כאן ממילא מפורדת ומזמנת אקסטרה התערבות במדיניות.
בעידן שבו לא חולפות שתי דקות עד שכל דיון מתכנס לשאלת 'כן ביבי – לא ביבי', כמעין נקודה ארכימדית שעליה נשען הכול, הצגת אידיאולוגיה היא מצרך נדיר. אלא שמאז ה-7 באוקטובר מציאות חיינו השתנתה כמעט בכל היבט, ובעקבותיה נדרשות ראייה מפוכחת, הן של העם והן של ההנהגה, שבירה של הפרדיגמות החברתיות והפוליטיות הקיימות, והתנתקות ממחנאות ולעומתיות כדרך חיים.
רוב אזרחי ישראל, ואני ביניהם, לא מעוניינים בהמשך שלטונו של נתניהו לאחר סיום המלחמה. אלא שלעם מגיע יותר מהאמירות המתפתלות והסחות הדעת של גנץ ודומיו, שבוחרים פעם אחר פעם לשחק במגרש שבו לא נדרשות טענות קונקרטיות. מגיעה לציבור אלטרנטיבה שלטונית ראויה, כזו שתקרא תיגר על הקונספציה שקרסה ולא תמשיך אותה. ראש ממשלה שמסרב לקחת אחריות ועסוק בפוליטיקה בזמן מלחמה כבר יש לנו.
