ספר שופטים מספר עובדה מדהימה על השופט גדעון בן יואש. שרי העיר סוכות סירבו לספק לחם לגדעון ול־300 לוחמיו, כי לא רצו לתפוס צד במלחמה. כאשר חזר גדעון, עטור ניצחון, החליט להעניש את זקני העיר. הוא תפס ברחובותיה נער אקראי ודרש ממנו שיכתוב לו את שמותיהם של הזקנים. הנער כתב לו 77 שמות. מה מדהים בסיפור הזה? שלפני 3,000 שנה, יכול היה גדעון להניח שכל ילד יהודי אקראי שיתפוס ברחוב יֵדע לא רק לקרוא, אלא גם לכתוב – מלאכה שהייתה שמורה בעולם העתיק לסופרים מקצועיים. היהודים היו כבר אז מגדלור של השכלה בעולם של בורות.
יש חוקרים מחריבֵי מסיבות שטוענים שאותו "נער" היה למעשה פקיד עירוני, בעל תפקיד, שרק משום כך ידע לקרוא ולכתוב. גם אם נקבל את הטענה המעצבנת הזו, קיימות ראיות רבות נוספות לרמת האוריינות יוצאת הדופן של אבותינו הקדומים. למשל: המספר הגדול של כתובות ארכיאולוגיות, מכל רחבי הארץ, שעל חלקן ניכר שלא נכתבו בידי מקצוענים. או, למשל, בחירתו של הנביא ירמיהו לכנות את בבל "ששך" ואת הכשדים "לב קמי", בצופן אתב"ש. אנאלפביתים, שאינם יודעים קרוא וכתוב, אינם מכירים את האלפבית, ואינם יודעים לפרק מילה לאותיותיה – ובטח לא להחליף אותן באותיות אחרות. כאשר ירמיהו בוחר להשתעשע עם שומעיו בצופן הזה, הוא מניח שהם יודעים לקרוא.
הכתיב האלפביתי הומצא כנראה רק פעם אחת בהיסטוריה, בארץ כנען, וממנה הועתק לכל העולם. לכן גם ביוונית וגם באנגלית, וברוב השפות האחרות, האותיות הראשונות באלפבית מייצגות צלילים דומים: אצלנו אלף־בית, אצל היוונים אלפא־ביתא, באנגלית אי־בי, וכן הלאה. חוקר המקרא פרופ' יהושע מאיר גרינץ רמז שלדעתו אבותינו העברים הם שהמציאו את הכתב האלפביתי, ולא הכנענים־הפיניקים. הייתי רוצה מאוד להאמין בזה, אך טרם מצאתי לכך ראיה. כך או כך, מסתבר שהאלפבית הומצא באזור הזה ממש, וברור שאבותינו ניצלו את ההמצאה הזו במידה יוצאת דופן. המקרא הוא הטקסט הקדום היחיד הפונה באופן מוצהר לאומה שלמה, ודורש שכולם יהגו בו יומם ולילה. הכתיב האלפביתי מאפשר לכל אחד ללמוד לקרוא, והתורה דרשה מאבותינו לעשות זאת, מה שהיה מאוד לא מקובל באותן שנים. אם נעשה זום-אין לבית המקדש, ניכנס לתוך הקודש, והלאה – לקודש הקודשים, ועוד פנימה, לארון הברית, נמצא שם ספר. ספר קצר, כתוב באבן, שאנו מכנים "לוחות הברית". בתוך עולם אלילי מנוון, הִצמיחה היהדות עם של ספר, המאמין בא־לוהי הספר ולומד את דברו.
בימי הביניים, בכל אירופה הנוצרית ידעו קרוא וכתוב רק כמה אלפי נזירים וכמרים – וכל ילד יהודי. הקיסר קרל הגדול, שארלמאן, מת במאה התשיעית בעודו אנאלפבית. מתחת למיטתו נמצאו לוחות ללימוד קריאה. מה שלא הצליח להשיג גדול הקיסרים הנוצרים של ימי הביניים השיג כל פעוט יהודי בן זמנו. תלמיד של התיאולוג הנוצרי פייר אבלאר נזף במאה ה־12 בבני קהילתו על בורותם, והשווה אותם ליהודים, שכל אחד מהם מקפיד שכל ילדיו ילמדו קרוא וכתוב, "אפילו הוא העני שבעניים, ואפילו הוא אב לעשרה; ולא רק את הבנים, אלא גם את הבנות".
כמו כל חובבי הספרים, גם אני משתכר מריחם של ספרים עתיקים. אך אני מזכיר לעצמי להיזהר מעבודת אלילים של הנייר; מהאשליה שהדפוס הוא ההתגלמות היחידה של הספר. ספרים נכתבו על אבן ועל טין, ואז על פפירוס ועל קלף, ורק אחר כך על נייר. באותה מידה הם יכולים להיכתב ולהיקרא על מסך מחשב. העידן הדיגיטלי מציע לספרים מלבוש חדש, ולא כיליון. סרטים ופודקאסטים אינם תחליף אמיתי ליכולת לעיין בטקסט, לחזור אחורה, לסמן הערת שוליים חשובה ולחזור אליה אחרי שנה. יש דרכים יותר יעילות לשמור מידע, אך ספר הוא עדיין הדרך הכי מוצלחת ללמוד חוכמה.
פחות אנשים קוראים בשנים האחרונות. ככל שנטפליקס ומתחריו מתפתחים אנחנו מקדישים יותר זמן לצפייה ופחות זמן לקריאה. על כך נוסיף שמערכת החינוך שלנו בינונית, שהתרבות הפופולרית שלנו עלובה, שדור התלמידים בוגרי הקורונה מתקשה לעיתים בקריאה פשוטה. אך אינני דואג לספרים, וודאי שאינני מספיד אותם. הם כבר צלחו תקופות כאלו. אנשים אוהבים ללמוד ולדעת, ולכן אנשים ימשיכו לקרוא. וככל שזה נוגע אלינו אנחנו יודעים שכל עוד יש בעולם יהודים, יהיו בעולם גם ספרים. בשבוע הספר אנו מצדיעים לזוגיות הארוכה הזו של עם וספריו.
motzash.navon@gmail.com
